שמונה שנים אחרי מעשי האיבה בשנת 2009-2008 בעזה ("עופרת יצוקה"): אי־מיצוי הדין נמשך

מיצוי הדין בגין הפרות, על ידי כל הצדדים, של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי במהלך מעשי איבה חוזרים ונשנים בעזה מצוי בקדימות דחופה. הכשל להבטיח מיצוי דין יעיל בגין חיים שאבדו, בתים שנהרסו ונזק שנגרם מטפח תרבות של פטור מעונש ועלול להוביל להפרות נוספות. שמונה שנים אחרי מעשי האיבה של סוף 2008 ותחילת 2009 בעזה ("עופרת יצוקה"), הקורבנות עדיין משלמים את המחיר ואי־מיצוי הדין נמשך.

אין כל מידע על חקירות שביצעו הרשויות הפלסטיניות בנושא הפרות לכאורה שביצעו ארגונים חמושים פלסטיניים במעשי האיבה בסוף 2008 ותחילת 2009. בישראל, הנתונים הפומביים האחרונים מראים כי ארגוני החברה האזרחית הגישו לפרקליט הצבאי הראשי הישראלי לפחות 510 תלונות פליליות בשם קורבנות מעשי האיבה של סוף 2008 ותחילת 2009. נפתחו 52 תיקי חקירה; רק ארבעה מקרים הובילו להגשת כתב אישום ובעקבותיה להרשעה. גזר הדין הגבוה ביותר היה שבעה וחצי חודשי מאסר שהוטלו על חייל שהורשע בגניבת כרטיס אשראי.

ארגוני החברה האזרחית הגישו בסך הכול לקצין התגמולים במשרד הביטחון הישראלי 1,456 תביעות לפיצויים בשם קורבנות פלסטיניים, מתוכן מאה תביעות אזרחיות שהוגשו בפני בתי דין ישראליים, בניסיון להשיג פיצוי ל־620 קורבנות. נכון להיום הושגו פיצויים רק בשלוש תביעות (שבהן מעורבים חמישה בני אדם). 91 מקרים נדחו בשל מחסומים חקיקתיים, סוגיות פרוצדורליות ובקשות לערבויות בית משפט גבוהות מכפי הישג ידם של התובעים. שישה מקרים עדיין תלויים ועומדים בבתי המשפט האזרחיים בישראל, מהם לפחות אחד האמור להישמע במרס 2017.

משפחת א־דאיה: הרוגים רבים מקרב משפחה אחת בתקיפה אווירית

ב־6 בינואר 2009 ירו כוחות ישראליים טיל על בניין מגורים בן שלוש קומות שהיה שייך לפאייז מוסבח א־דאיה, ונמצא בשכונת א־זייתון שבמזרח העיר עזה. עשרים ושניים מבני המשפחה נהרגו, בהם שש נשים ו־12 ילדים. חקירה ישראלית הגיעה למסקנה כי המתקפה על הבית הייתה תוצאה של "תקלה מבצעית", וכי התקיפה כוונה נגד מצבור כלי נשק בבניין הסמוך. עוד נמצא בחקירה כי צה״ל ירה יריות אזהרה על גג ביתה של משפחת א־דאיה.[1] אחרי המתקפה הגיש המרכז הפלסטיני לזכויות האדם לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעת נזיקין. בית המשפט דחה את התביעה, אף שהצבא הישראלי הודה כי בית משפחת א־דאיה הותקף בשוגג מאחר שהיה ממוקם ליד מאגר נשק, שהיה המטרה נגדה כוונה התקיפה.

צוות הבדיקה של האו״ם בנושא העימות בעזה חקר באופן יסודי את פרשת א־דאיה ומצא "כשל מתמשך של בדיקות נאותות מצד ישראל". "המהווה הפרה של הזכות לחיים כפי שהוגדרה בסעיף 6 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, שישראל היא צד לה". הצוות הסיק כי החקירה שניהלה ישראל בנושא התקרית "הייתה חסרת שקיפות ואמינות".[2]

הסכסוך בעזה בשנת 2009-2008: "מבצע עופרת יצוקה"

ילדה מביטה באתר הרס אחרי הסכסוך מסוף 2008 ותחילת 2009 בעזה, פברואר 2009 / © צילום: יוניצף

ב־27 בדצמבר 2008 פתחה ישראל ב"מבצע עופרת יצוקה", שנמשך עד 18 בינואר 2009. בתקיפות האוויריות, הפגזות הארטילריה והמבצעים הקרקעיים הבלתי פוסקים נהרגו 1,383 פלסטינים, בהם 333 ילדים ו־114 נשים, ונפצעו יותר מ־5,300 בני אדם. על פי הערכות, כ־30% מהפצועים סובלים פגיעה ארוכת טווח כלשהי. בתיהן של יותר מ־3,400 משפחות פלסטיניות נהרסו כליל, ורבות מהן סובלות עקירה ממושכת. שלושה אזרחים ישראלים נהרגו מירי רקטות ופגזי מרגמה בידי ארגונים חמושים פלסטיניים לעבר ישראל במהלך מעשי האיבה, וכ־180 בני אדם נפצעו. הירי הפלסטיני אף הוביל לעקירה ממושכת של ישראלים המתגוררים בטווח. כן נהרגו במהלך מעשי האיבה עשרה חיילים ישראלים, שארבעה מהם נורו בטעות על ידי כוחות ישראליים.

עדותו של ניצול

ראיון עם מוחמד פאיז מוסבח א־דאיה, 19 בפברואר 2017, עזה

"ב־6 בינואר 2009 חזרתי הביתה זמן קצר אחרי תפילת הבוקר. רוב בני המשפחה שלי היו בבית: אבא שלי, אימא שלי, האחים והאחיות שלי, אשתי ההרה וחמשת הילדים שלנו. כשהגעתי הביתה, הבית נפגע מתקיפה אווירית, בלי שום התראה מוקדמת. נפצעתי פציעות קלות בחזה אבל הצלחתי לקום על הרגליים.

"עשרים ואחד מבני המשפחה שלי נהרגו במקום. בן משפחה נוסף (רדואן פאיֵז מוסבח א־דאיה) נפצע קשה ומותו נקבע אחרי שלושה ימים. השכנים הגיעו ודחפור פינה את ההריסות, התחלנו לחלץ את הגופות, שחלקן היו מבותרות. לא הצלחנו לאתר את הגופות של אשתי וחמשת הילדים. אולי הגופות שלהם נמסו בחום של הפיצוץ. הדחפור המשיך לחפור שלושה ימים עד שמצאתי יד עם טבעת ועליה השמות שלי ושל אשתי.

"אחרי האירוע הזה הגיע לתמוך בי אחי השני, נאפז, ששהה אצל החותנים שלו. לא הייתי מסוגל לחזור לשכונה שלי, ובמשך תשעה חודשים גרתי אצל חברים.

"אחרי שנה אחי שכנע אחי להינשא מחדש. במשך כמעט שנתיים קיבלתי מאונר״א 150 דולר בחודש כסיוע בדמי שכירות, ועדיין הבית שלי לא נבנה מחדש. האחים שלי ואני סיכמנו למכור בית שירשנו מאבא ובכסף מהמכירה הצלחנו לקנות מבנה חדש לכולנו. אחי הצעיר עבר לדירה שלו רק חודשיים לפני העימות בשנת 2014.

"במהלך העימות בשנת 2014, ב־14 ביולי (16 בחודש הרמדאן) פגע טיל אזהרה בגג הבית החדש שלנו. התפנינו משם מיד וטיל גדול פגע בבית בדיוק כשהאדם האחרון יצא מתוכו. אחרי כך גיליתי שהצבא הישראלי התקשר לאחי, שהיה באותו זמן בא־רמאל, במערב העיר עזה, ואמר לו לפנות את הבית תוך עשר דקות. אחי אמר להם שהוא לא בבית ושהם צריכים לתת לנו יותר זמן. הצבא הישראלי אמר לו שיזהירו אותנו.

"אחרי העימות, אונר״א אמדה את הנזק לבית שלי. שניים מהאחים שלי הצליחו לבנות יחידות דיור על חורבות הבית ההרוס. בשנה שעברה התחלתי לקבל הקצאות מכספי המענק הכווייתי לבניית בית חדש. אני לא רוצה לבנות מחדש על חורבות הבית שנהרס רק כדי שהבית ייפגע שוב בסבב הבא של הסכסוך. אני רוצה לעזוב את השכונה הזאת.

"יש לי עכשיו חמישה ילדים. אנו חיים בחנות בגודל 60 מטר רבוע בקומת הקרקע של ההורים של אשתי. בגלל הרטיבות, הילדים שלי מצוננים וחולים כל הזמן, ולעתים קרובות סובלים מדלקות עיניים. ביקרו אצלי עובדי שטח; כשהם רואים את תנאי החיים שלנו הם מתמלאים רחמים על המשפחה שלי ואומרים לי שאף אחד לא יכול לשרוד בבית הזה. אני מקבל סיוע בדמי שכירות (150 דולר) מאונר״א. ב־100 דולר אני משתמש לתשלום שכירות וביתר להוצאות מחיה.

"אמרו לי שסגרו את החקירה לגבי התקרית ב־2009 ודחו את תביעת הפיצויים. אני לא מבין למה הם הרגו את אשתי והילדים. למה הרסו את הבית שלי ב־2009 ושוב ב־2014? מה הבעיה שלהם עם משפחת א־דאיה? אני רוצה להבין למה הם עשו את זה. אני כבר לא רוצה לגור בשכונת א־זייתון."

* מאמר זה נמסר על ידי משרד הנציב העליון לזכויות אדם והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם.

[1]  “Conclusions of investigations into central claims and issues in Operation Cast Lead”, 22 April 2009, annex C.

[2]  Goldstone Report, paras. 864-866.

הירשמו לקבלת מידע ודוחות