סקירה כללית: פברואר 2016

"על ממשלת ישראל לחדול בדחיפות מהליכי התכנון המפלים והלא חוקיים בגדה המערבית" (מזכ״ל האו״ם)

בפברואר 2016 הרסו הרשויות הישראליות או פירקו ברחבי הגדה המערבית 237 בתים ומבנים הקשורים במחייה השייכים לפלסטינים – הנתון הגבוה ביותר בחודש יחיד מאז החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לתעד באופן שיטתי את פגיעתן של ההריסות, בשנת 2009. כתוצאה מההריסות נעקרו ממושבם 330 בני אדם, מחציתם ילדים, ויותר מ־1,600 בני אדם נפגעו בדרכים אחרות. שליש (108) מהמבנים שנבחרו להריסה בחודשיים הראשונים של השנה ניתנו כסיוע הומניטרי: מספר זהה למספר פריטי הסיוע ההומניטרי שנהרסו בכל שנת 2015.

רוב המבנים נהרסו בנימוק שהוקמו בלא היתרי בנייה. כפי שציין מזכ״ל האו״ם, בשל מדיניות התכנון המפלה והלא חוקית המיושמת בשטח C ובירושלים המזרחית, כמעט בלתי אפשרי להשיג היתרים אלה.[1]

באירוע נוסף החודש פרסם הארגון הישראלי "שלום עכשיו" נתונים חדשים, המצביעים על כך שב־2015 החלה בנייתן של 1,800 יחידות דיור חדשות בהתנחלויות, מספר נמוך בהשוואה לשנת 2015, אבל גבוה בהשוואה לשנתיים שקדמו לה. לעתים קרובות נודעת להרחבת התנחלויות השפעה שלילית על תנאי החיים של פלסטינים, משום שהיא גורמת לאובדן רכוש ומקורות מחיה ולהגבלות על גישה לשירותים, ויוצרת צורך בסיוע ובאמצעי הגנה מצד הקהילה ההומניטרית.[2]

אף שגל האלימות שהחל באוקטובר 2015 נמשך, בהיקף התקריות והנפגעים ניכרה ירידה. בחודשיים הראשונים של 2016 נהרגו במתקפות או מתקפות לכאורה ובתגובות עליהן ארבעה ישראלים ו־27 פלסטינים החשודים בביצוע מתקפות.[3] שבעה פלסטינים נוספים נהרגו ויותר מאלף נפצעו במהלך הפגנות ועימותים, נתון שאף שהוא מהווה ירידה חדה לעומת הרבעון האחרון של 2015, עדיין גבוה במידה ניכרת מרמות הנפגעים לפני אוקטובר 2015.

ההתמקדות באזרחים ישראליים וה"האדרה" של מתקפות אלה על ידי פלגים פלסטיניים מסוימים נותרים מקור מרכזי לחששות בתחום ההגנה, כפי שהדגיש המתאם המיוחד מטעם האו״ם לתהליך השלום, ניקולאי מלדנוב, בתדרוך החודשי שלו למועצת הביטחון. גורם נוסף המעורר דאגה, כפי שציין לאחרונה הנציב העליון לזכויות האדם, הוא "השימוש הנרחב, ולעתים קרובות בלתי מוצדק, שעושים כוחות ביטחון ישראליים בנשק חם במבצעי אכיפת חוק... [אשר] מעורר שאלות קשות בסוגיה האם כללי הפתיחה באש, שהם חסויים, עולים בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי, והאם כללים אלה מיושמים הלכה למעשה."[4]

העקירה נותרת גם היא מקור מרכזי לדאגה ברצועת עזה. אף שמאז סוף מעשי האיבה ב־2014 לא התרחש אירוע עקירה גדול כלשהו, על פי הערכות כ־76 אלף עקורים עדיין מתגוררים בדיור זמני עד שבתיהם ישוקמו. מתן מענה לצורכיהם הבסיסיים מהווה אתגר משמעותי.

גיליון המעקב ההומניטרי מציג מיזם שהושלם בחודש בפברואר במטרה להבטיח אספקת מים סדירה למשפחות עקורות במזרח ח׳אן יונס, אחד האזורים שהפגיעה בהם במעשי האיבה האחרונים הייתה מהקשות ביותר. ממצאיו של אומדן מקיף של הצרכים של משקי בית עקורים, שנערך בתיאום משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, יתפרסמו במרס 2016.

למרות התקדמות־מה במתן מענה לצורכי העקורים, בתדריך שנזכר לעיל ציין המתאם המיוחד מטעם האו״ם מלדנוב כי "על אוכלוסיית עזה מופעלים לחצים מכל העברים. הסיכויים לתשלום המשכורות במגזר הציבורי קטנים, המיסוי הבלתי רשמי עולה והכלכלה חנוקה, ועקב כך גוברת המתיחות."

סיוע הומניטרי יכול לעזור ולהפחית מן המצוקה. אלא שבכדי לטפל במקורות המתיחות וחוסר התקווה דרושים שינויים נועזים במדיניות, לרבות הפסקתן של ההריסות ושל הרחבת ההתנחלויות, הסרת המצור על עזה, שילוב של הגדה המערבית ועזה תחת רשות פלסטינית אחת, והאצת התשלום של כספי הסיוע שתורמים התחייבו לתת לשיקום עזה.[5]