מספר שיא של הריסות, לרבות הריסות על ידי בעלי המבנים, בירושלים המזרחית באפריל 2019

מאז תחילת 2019 ועד עתה נעקרו יותר בני אדם מאשר בכל שנת 2018

בירושלים המזרחית, כמו בשטח C של הגדה המערבית, משטר התכנון המגביל שמיישמת ישראל הופך את השגתם של היתרי בנייה לבלתי אפשרי למעשה עובר פלסטינים ומונע פיתוח של דיור, תשתית ומקורות מחיה נאותים. רק 13% משטח ירושלים המזרחית מתוכננים לבנייה פלסטינית, וחלק ניכר מתוכם כבר בנוי, בעוד 35% משטחה הוקצו להתנחלויות ישראליות, שאינן חוקיות מתוקף המשפט הבינלאומי.

פלסטינים הבונים ללא היתר מסתכנים בהריסת בתיהם ובעונשים אחרים, לרבות קנסות כבדים שתשלומם אינו פוטר את הבעלים מהדרישה להשיג היתר בנייה. ללפחות שליש מכלל הבתים הפלסטיניים בירושלים המזרחית אין היתר בנייה, ומצב זה מעמיד יותר מ־100 אלף תושבים בסכנת עקירה.

הריסות, גירושים בכפייה ומשטר תכנון מפלה ומגביל כולם יסודות של סביבה כופה שנוצרה על ידי שורה של נהגים ורכיבי מדיניות ישראליים, המפעילים על פלסטינים רבים ברחבי הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, לחץ לעזוב אזורים מסוימים ויוצרים סכנה של העברה בכפייה.

בשנים האחרונות גבר קצב ההריסות. מ־2009, השנה שבה החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לתעד הריסות באופן שיטתי, ועד 2015 נהרסו בממוצע שישה מבנים בחודש. קצב ההריסות גבר משמעותית ב־2016, שבה תועד שיעור ההריסות השנתי הגבוה ביותר עד עתה, ובממוצע נהרסו 14 מבנים בחודש בין 2016 למרס 2019. באפריל 2019 נהרסו 63 בתים ומבנים אחרים, מספר ההריסות הגבוה ביותר שתועד אי פעם בחודש יחיד. כתוצאה מהגידול במספר ההריסות נעקרו בירושלים המזרחית בארבעת החודשים הראשונים של 2019 יותר בני אדם מאשר בכל שנת 2018 (193 לעומת 178).

מבנים שנהרסו בירושלים המזרחית

הנתון לאפריל 2019 כולל 15 מקרים שבהם נאלצו בעלי מבנים שהרשויות הישראליות הוציאו נגדם צווי הריסה להרוס בעצמם את המבנים שלהם כדי להימנע מתשלום קנסות כבדים. שליש מהמבנים שנהרסו מאז תחילת 2019 (36 מתוך 111) נהרסו על ידי בעליהם. 260 מבנים בסך הכול בירושלים המזרחית, מחציתם מבני מגורים, נהרסו על ידי בעליהם מאז ינואר 2009. מספר המקרים שבהם בעלי מבנים נאלצים להרוס אותם בעצמם משתנה אמנם משנה לשנה, אך השיעור החודשי ב־2019 עלה לתשעה בתים בחודש, לעומת ממוצע של שלושה בתים בחודש בשלוש השנים הקודמות (ראו תרשים 1).

מדוע אנשים הורסים מבנים בבעלותם

התופעה של הרס בתים בירושלים המזרחית על ידי בעליהם מיוחסת למספר גורמים. אלה כוללים את רצונם של הבעלים להימנע מתשלום קנסות נוספים[1] והוצאות משפטיות כשהסיכויים למתן היתר בנייה בדיעבד למבנה הם זניחים, בצד ניסיונות להימנע מהעלויות הגבוהות הנלוות להגשת בקשות להיתרי בנייה והיטלי תכנון, במיוחד לנוכח שיעורי ההצלחה הנמוכים.

מניעים נוספים כוללים הימנעות ממעצר בגין אי־תשלום קנסות עירוניים במועד, או בגין ביזיון של צו בית משפט, קשיים הקשורים לבעיות איחוד וחלוקה מחדש של שטחי אדמה, לאור העובדה שבמקרים רבים לחלקת אדמה מסוימת יש מספר רב של יורשים, ובכדי להימנע מהטראומה של הרס בכפייה של בית ומהנזק הנגרם לחפצים אישיים ולריהוט.

משפטנים מאמינים גם כי קיימת זיקה בין הגידול שחל לאחרונה בהריסות ככלל, ובהריסות על ידי הבעלים במיוחד, לבין תיקונים לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה־1965, שאושר בכנסת ב־25 באוקטובר 2017, ולחששות של פלסטינים הרוצים להימנע מהקנסות המופרזים וסכנת מעצר.[2] ההריסות צפויות לגבור כשיורחב החוק המתוקן ויוחל גם על מבני מגורים ישנים יותר שנגדם מתנהלים הליכים משפטיים, מאוקטובר 2019.

מקרה מבחן חזמא: "המצב שלי תמיד נעשה יותר גרוע "

לאחר כיבושה של הגדה המערבית בשנת 1967 הרחיבה ישראל באופן חד־צדדי את גבול שטח השיפוט של עיריית ירושלים ולאחר מכן סיפחה את השטח שצורף לה, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי. בתחילת שנות התשעים הגבירה ישראל את הנתק בין ירושלים המזרחית ליתר הגדה המערבית, כשדרשה מפלסטינים בעלי תעודות זהות של הגדה המערבית להשיג היתרי גישה ישראליים כדי להיכנס לירושלים המזרחית.

"שמי ח׳יירי אבראהים עלי עסכר ואני מהכפר חִזמא. נולדתי ב־1942. בשנת 1967 משפחתי קיבלה מהרשויות הישראליות תעודות זהות של הגדה המערבית. בשנת 1975 קניתי מקרובי משפחתי אדמה בגודל 2.6 דונם בכפר חזמא, בשטח שבו כמעט ולא היו בתים. קרוב לשם הייתה לאחי אברהים אדמה בגודל 1.2 דונם והוא תכנן לבנות עליה בית.

"כעבור שנה הישגנו שנינו מהמפקד הצבאי הישראלי ברמאללה היתרים לבניית בתים. אחי בנה את ביתו ב־1976 ואני בניתי את ביתי ב־1977. ב־5 בנובמבר 1977 מסרו לנו פקידים של עיריית ירושלים צווי הריסה, שבהם נאמר כי האדמה שלנו ממוקמת למעשה בשטח שבתחום השיפוט של עיריית ירושלים, שהיא הממונה על מתן היתרי בנייה. שילמתי סכום המקביל ל־17 אלף דינרים ירדניים ואחי שילם קנס בסך 25 אלף דינרים ירדניים. מייד לאחר מכן המפקד הצבאי הישראלי שלח לנו מכתב שבו הודיע לנו שהיתרי הבנייה שניתנו לנו אינם תקפים מפני שהאדמה ממוקמת בתוך גבול שטח השיפוט של עיריית ירושלים כפי שישראל הגדירה.

"ב־1982 בניתי על האדמה שלי שלושה צריפים לבעלי חיים כדי להקים לול עופות; היו לנו אלפיים תרנגולות וחמישים כבשים. זה הפך להיות מקור ההכנסה העיקרי של משפחתי. ב־30 במרס 2019 נאלצתי להרוס בעצמי שניים מהמבנים, לרבות מבנה ששימש כדיר לארבעים כבשים, שאותם מכרה משפחתי לפני ארבעה חודשים לקראת ההריסה. את הצריף השלישי הפכנו ב־1994 לבית מגורים לבני שהתחתן זה עתה. זה הבית שבני נאלץ להרוס בעצמו ב־5 באפריל 2019, אחרי 25 שנים, הריסה שגרמה לעקירה של משפחתו בת שמונה הנפשות, בהן חמישה ילדים.

ב־1982 החלה בנייתה של ההתנחלות פסגת זאב, בחלקה על אדמה בבעלות של תושבי חזמא, לרבות יותר ממאה דונם בבעלות משפחת עסכר.

בשנות השמונים המאוחרות אחותי בנתה לידינו בית קטן; הבית הזה נהרס על ידי הרשויות הישראליות ב־1994-1993, הריסה שגרמה לעקירה של משפחתה בת שבע הנפשות, בהן שלושה ילדים. בנוסף נהרסה גם באר, וכ־200 עצי זית, גפנים ועצי תאנה נעקרו בנימוק שהאדמה הופקעה. כמו כן, בתחילת שנות התשעים נעקרו כאלף עצים שהשתייכו לשלושה משקי בית ממשפחתנו המורחבת. במהלך תקופה זו פיתחו הרשויות הישראליות תוכנית מתאר לשטח שבו ממוקמים שני הבתים שלנו, כדי להרחיב את ההתנחלות פסגת זאב. נתנו לנו היתרי בנייה לבתים שלנו, אבל כשביקשנו היתרים לבניית קומה נוספת סירבו לנו; לפי דיווחים זה כי יש לנו תעודות זהות של הגדה המערבית.

"ביוני 1996 קיבלנו תעודות זהות ירושלמיות. ב־1997 אחי ואני יכולנו לבנות קומה שנייה בכל אחד מהבתים שלנו. היום אנו משפחה בת עשרה משקי בית המונים 61 בני אדם, 29 מהם ילדים, וכולם גרים בשני הבתים בתנאי צפיפות קשים. אף שיש לנו תעודות זהות ירושלמיות, רשות מקרקעי ישראל הגישה נגדנו תביעה שבה טענה ש־1.6 דונם מהאדמה שלי הופקעו במרס 1980 מתוקף חוק נכסי נפקדים ודרשה להרוס את המבנים שעליהם. ב־2017, אחרי מאבק משפטי ממושך, הפסדנו בעתירה שלנו לבג״ץ.

"לפני כן, ב־2014, אחי קיבל צו הריסה מהעירייה ולכן הרס בעצמו את המבנה ששימש לו לחניה ולאחסון. בתחילת השנה הנוכחית קיבלנו מרשת מקרקעי ישראל צו הריסה ופינוי. עורך הדין שלנו דחה את המועד האחרון לביצוע הצו לאמצע אפריל, דחייה שהייתה תלויה בכך שעד שנבצע את ההריסה יוקפאו 35 אלף ש״ח בחשבון הבנק שלנו: החלופה הייתה קנס בסך כ־250 אלף ש״ח, לרבות הוצאות העלות של ההריסה. במרס 2019 עצרה אותי משטרת ישראל ודרשה שנבצע את ההריסה או שנישא בתוצאות. ב־30 במרס וב־5 באפריל הרסנו בעצמנו את המבנים לבעלי החיים ואת הבית. כעת השטח הזה מיועד לבנייתן של 254 יחידות דיור להרחבת ההתנחלות פסגת זאב.[3]

"במשך 42 שנה, מ־1977 ועד היום, התיק שלי נשאר פתוח אצל רשויות ישראליות שונות: עיריית ירושלים, האפוטרופוס על נכסי נפקדים, משרד הפנים ורשות מקרקעי ישראל. אני בן 77 ועדיין סובל מההשלכות של המדיניות הזאת. המצב שלי מידרדר."