כמעט אחת מכל שלוש נשים פלסטיניות דיווחה בין 2018 ל־2019 על אלימות מצד בעלה

המאמר מבוסס על מידע וניתוח של קרן האוכלוסין של האו״ם

ממצאים ראשוניים של סקר שערכה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ברבעון השני של 2019 חושפים כי 29% מהנשים הפלסטיניות בשטח הפלסטיני הכבוש, שהן כמעט אחת מכל שלוש נשים, דיווחה כי ב־12 החודשים שקדמו לסקר חוותה לפחות פעם אחת אלימות פסיכולוגית, גופנית, מינית, חברתית או כלכלית מצד בעלה.[1]

צורת ההתעללות השכיחה ביותר שעלתה היא אלימות פסיכולוגית, הפוגעת ב־57% מהנשים שדיווחו בשנה הקודמת על צורה כלשהי של אלימות. כן מצביע הסקר על ירידה של כ־8 נקודות אחוז בשכיחות הכוללת של אלימות נגד נשים המשפחה מאז סקר דומה שנערך ב־2011.

השכיחות של אלימות של גברים נגד נשותיהם ברצועת עזה גבוהה משמעותית (38%) משכיחותה בגדה המערבית (24%). ניתן לייחס זאת, לפחות חלקית, לחומרה היחסית של המצב ההומניטרי בשני האזורים: מחקרים קיימים מצביעים על כך שאלימות מבוססת־מגדר נוטה להתגבר באוכלוסיות הסובלות ממצוקה קשה, לרבות שיעורים גבוהים של אבטלה ומצוקה כספית; עקירה; דיור לא מספיק; ומתקני תברואה מוגבלים.[2] בעוד המסורת מדגישה לעיתים קרובות את תפקידם של גברים כמגנים ומפרנסים של משפחותיהם, משברים הומניטריים פוגעים בסיכוייהם למלא תפקיד זה. במצבים כאלה תסכולים עמוקים ועלייה בהתנהגות אלימה עלולים לנבוע מניסיונות להשיב לעצמם שליטה.[3]

שכיחות של סוגי אלימות נגד נשים מצד בעליהן מתוך כלל הנשים שדיווחו לפחות על תקרית אלימה אחת (2019)

שכיחות של אלימות במשפחה נגד נשים בשטח הפלסטיני הכבוש* | 2011 לעומת 2019

* אחוזי סוג האלימות מתייחסים לנשים שדיווחו על תקרית אחת לפחות בשנה הקודמת. מקור: הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה.

קיימות ראיות נוספות המצביעות על כך שאלימות במשפחה נגד נשים בעזה החריפה מאז תחילתן של הפגנות "צעדת השיבה הגדולה", מאחר שאימהות מואשמות לעיתים קרובות על ידי בעליהן, המטילים עליהן את האחריות לכך שילדיהן השתפו בהפגנות ונפצעו במהלכן.[4]

הנתונים הסטטיסטיים הם מציאות חייה של נור בת ה־40, אם לארבעה מעזה.[5] אחרי עשר שנים של אלימות גופנית ופסיכולוגית מידי בעלה עזבה אותו נור כדי למצוא חיים טובים יותר לעצמה ולבנותיה.

קשיים רבים ניצבו בפניה, במיוחד מחברי הקהילה שסברו כי אסור היה לה לעזוב את בעלה. כמפרנסת היחידה של משפחתה נתקלה נור גם בחשדנות רבה במהלך ניסיונותיה למצוא עבודה. מבחינה פסיכולוגית התקשתה נור להתמודד עם הסטיגמה העמוקה והשיפוטיות שבהן נתקלה אחרי שעזבה את בעלה.

נתון מעורר דאגה, על פי הסקר של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, הוא העובדה שפחות מ־1.5% מהנשים שדיווחו על אלימות מצד בעליהן ביקשו טיפול פסיכולוגי או סיוע משפטי. בדומה לכך, 61% מהקורבנות דיווחו ללשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה שמעולם לא סיפרו על ההתעללות לאיש – למשל לחברה, קרובת משפחה או שכנה. הדיווחים מעידים על תרבות של שתיקה. מסיבה זו הקושי באיסוף נתונים על אלימות מבוססת־מגדר ידוע לשמצה, ומכאן הערך הרב בסקר שביצעה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה.

מענה על צרכים של שורדות אלימות מבוססת־מגדר ופערים בטיפול

שירותים איכותיים עבור נשים ששרדו אלימות מבוססת־מגדר צריכים להיות רב־תחומיים ולערב את מגזרי הבריאות, המשפט והשירותים החברתיים.[6] בתת־כוח המשימה לענייני אלימות מבוססת־מגדר, הכפוף לכוח המשימה לענייני הגנה, שישים חברים החותרים לתת מענה לצרכים אלה.

תוכנית המענה ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש לשנת 2020, שהושקה בדצמבר 2019, כוללת שמונה מיזמים לטיפול בצרכיהן הספציפיים של שורדות אלימות מבוססת־מגדר במסגרת ההקשר ההומניטרי, שנדרשים עבורם 4 מיליון דולר. מיזמים אלה כוללים העלאת מודעוּת; מתן תמיכה פסיכו־חברתית, העצמה כלכלית, הגשת סיוע משפטי וטיפול רפואי לשעת חירום. המיזמים מקדישים תשומת לב מיוחדת להבטיח הפניה לשירותי מומחים בטוחים וחסויים, במיוחד בכל האמור בנשים ולנערות בעלות מוגבלויות. המאמצים לחזק את האיסוף והניתוח של נתונים על מגמות אלימות מבוססת־מגדר בעזה ובגדה המערבית, ולהבין את מחסומים המונעים גישה לשירותים, ימשכו ועל תוצאותיהם יתבססו מאמצי הגברת המודעות והקידום, ובניית תוכניות הסיוע.

למרות מאמציהם של גורמים מקומיים ובינלאומיים, פערים משמעותיים בתחום נותרים בעינם. המערכת הקיימת מקוטעת, ואיכותה והשירותים שהיא מגישה משתנים בכפוף לשטח הגיאוגרפי שבו הם ניתנים. אחת הסוגיות הדחופות ביותר היא היעדר מערכת הפניות מתפקדת. על פי מערכת ניהול המידע של תת־כוח המשימה לענייני אלימות מבוססת־מגדר, בין 2017 ל־2019 אותרו בשטח הפלסטיני הכבוש כ־52 אלף שורדות אלימות מבוססת־מגדר. יותר מ־24% מהמקרים הללו לא קיבלו שום שירותים, בשל היעדר משאבים, מימון וידע בקרב נותני שירותים.

נור כן פנתה לקבל עזרה. היא שמעה שאגודת הסהר האדום הפלסטיני, בתמיכת קרן האוכלוסין של האו״ם, מקיימת במחנה ג׳באליה בעזה "מרחב מוגן" עבור שורדות אלימות. תחילה היססה, מפני שזכרה את הסטיגמה שעימה התמודדה בקהילה שלה. לאחר שהשתכנעה בזכות הבטחות לקבל ידע וכישורים שיגבירו את יכולתה למצוא תעסוקה, ביקרה נור במרכז. היא צורפה לתוכנית ולמדה באמצעותה על עסקים קטנים, שיווק, ניתוח סיכונים ועבודה מול יזמים.

במרכז הובטחה לנור גישה לטיפול פסיכולוגי והיא קיבלה ייעוץ משפטי בחינם שסייע לה בהשלמת הליכי הגירושין שלה ובשימועים לקבלת משמורת על ארבע בנותיה. היא השתתפה בשיעורי חינוך, התעמלות ורקמה במרכז, והחלה ליצור קשרים עם נשים אחרות.

"הדבר הראשון והחשוב ביותר שאנו מספקים הוא סביבה תומכת", מסבירה מַרים שָקוּרָה, מנהלת המרחב המוגן. "אנחנו מוודאות ששורדות יקבלו גישה למערכת מקפת של שירותים, לרבות שירותי בריאות ותמיכה משפטית". עם זאת, הצרכים עדיין רבים ונרחבים. באזורים מסוימים בשטח הפלסטיני הכבוש אין או כמעט שאין שירותי אלימות מבוססת־מגדר, וקיים צורך משמעותי במימון להרחבת הטווח והיעילות של המערכת.

כיום מצאה נור דרך להתאושש. מימון שקיבלה מהוועדה הטכנית והכספית של אגודת הסהר האדום הפלסטיני אפשר לה לפתוח חנות משלה. "חלמתי על זה כבר שנים", היא אומרת. "המרכז עזר לי לקום מחדש על הרגליים".

אולם, אלפי נשים אחרות מתקשות לקבל לעזרה. דרושים מאמצים מקיפים למתן שירותים איכותיים, בצד תוכניות לטיפול בגורמים שבשורש האלימות מבוססת־המגדר ולמניעתה.