המתקפות והעימותים נמשכו גם בחודש מרס

ירי ספוראדי של רקטות על ישראל ותקיפות אוויריות בעזה ממשיכים לעורר דאגה

במהלך חודש מרס נהרגו 22 פלסטינים, בהם חמישה ילדים, מידי כוחות ישראליים בתקריות שונות ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש וישראל, לרבות 19 החשודים בתקיפת ישראלים; נתון זה גבוה מעט ממספר ההרוגים בשני החודשים הראשונים בשנה, אבל נמוך משמעותית מהנתונים שנרשמו ברבעון האחרון של 2015. לפי נתוני השב״כ הישראלי, המספר הכולל של מתקפות שביצעו פלסטינים (שרובן כללו השלכת בקבוקי תבערה ולא גרמו לנפגעים) ירד בחודש מרס ביותר מ־25% לעומת החודשיים הקודמים.[i] מרס היה החודש הראשון מאז ההסלמה באלימות באוקטובר 2015 שלא תועדו בו הרוגים ישראלים, אף שבאירוע דקירה ביפו (ישראל) ב־8 במרס נהרג נתין זר ו־11 ישראלים נפצעו.

באחת המתקפות, ב־24 במרס, שני פלסטינים דקרו חייל ישראלי בעיר חברון ופצעו אותו: כוחות ישראליים ירו באחד מהם למוות ופצעו את השני. בצילומי וידיאו של המקום, רגעים אחדים לאחר האירוע, תועד חייל ישראלי יורה בראשו של הפלסטיני הפצוע, שהיה מוטל על הקרקע ולא נראה שנשקפה ממנו סכנה כלשהי. דובר הנציב העליון לזכויות האדם מטעם האו״ם הביע חשש בדבר "מה שנראה כהוצאה להורג בלא משפט" וציין את האפשרות שזו אינה תקרית יחידה מסוגה. הרשויות הישראליות עצרו את החייל ולאחר מכן הגישו נגדו כתב אישום בגין הריגה.[ii]

בחודש מרס פצעו כוחות ישראליים 348 פלסטינים, 94 מהם ילדים, בעיקר במהלך הפגנות ועימותים. נתונים אלה משקפים את המשך מגמת ירידה. כ־10% מהפצועים נפגעו מתחמושת חיה והיתר משאיפת גז מדמיע שהצריכה טיפול רפואי, מקליעי גומי וממכות.

אחת התקריות החמורות ביותר התרחשה ב־12 במרס, כשרסיסי טיל שירה מטוס ישראלי לעבר מתקן אימונים צבאי בצפון עזה פגעו בבית סמוך, הרגו שני אחים פלסטינים ופצעו אח נוסף (ראו "מקרה מבחן"). לדברי הרשויות הישראליות, התקיפה בוצעה בתגובה על רקטות שארגון פלסטיני ירה לדרום ישראל יום קודם לכן, ירי שלא גרם לנפגעים או לנזק. בתקיפה אווירית ישראלית שבוצעה בנסיבות דומות, ב־11 באוקטובר 2015, נהרגו אישה הרה בת 26 ובתה בת השלוש.

אף שהפסקת האש שהושגה באוגוסט 2014 בין ישראל לחמאס מחזיקה מעמד ברובה, מאז אפריל 2015 לא היה ולו חודש יחיד בלא ירי של לפחות רקטה או פצצת מרגמה אחת מעזה לשטח ישראל. לפי נתוני השב״כ הישראלי, המספרים הגדולים ביותר של רקטות ופצצות מרגמה שנורו תועדו באוקטובר 2015 ובינואר 2016, שבכל אחד מהם נורו שבע רקטות או פצצות מרגמה, ואחריהן בחודש מרס 2016, שבו נורו חמש.[iii] לדברי הרשויות הישראליות, תקיפות אוויריות ופעולות חמושות אחרות שישראל מבצעת בעזה באות בתגובה על תקריות אלה, אף שלרוב המטרה היא במתקן אימונים צבאי ולא מקור הירי.

אף שמתקפות ירי הרקטות ופצצות המרגמה הפלסטיניות במהלך תקופה זו לא גרמו לנפגעים, הן מסכנות את חייהם של אזרחים ישראלים ופלסטינים החיים בתוך שטחי השיגור והנחיתה או בקרבתם. בנוסף, אזרחים פלסטינים חשופים לתקיפות האוויריות הישראליות בעקבות מתקפות אלה; את הסיכונים מחריפים מיקומם של מתקנים צבאיים בתוך שכונות אזרחיות או בקרבתן, צפיפות האוכלוסין הגבוהה בעזה ואופיים הרעוע של רבים מהבתים. יתרה מכך ניסיון העשור האחרון מלמד על כך שמתקפות, הן פלסטיניות והן ישראליות, עלולות להתפתח להסלמה רחבה יותר, תלוי בחומרת תוצאותיהן.

מקרה מבחן: "הם נהרגו כשישנו"

אום כראם אבו ח׳וסה, אם לשני ילדים שנהרגו בתקיפה אווירית ישראלית

בזמן שבעלי ואני וששת ילדינו ישנו, כוחות ישראליים הפגיזו אתר אימונים של ארגון חמוש, שממוקם במרחק של חמישים מטר מהבית שלנו. גרנו בשני חדרים מאזבסט וחומרים אחרים לבניית מטבח וחדר רחצה. כשהפציצו את האתר של הארגון החמוש, ההריסות עפו לכל עבר וחלק מהן נפלו על הבית שלנו. איבדתי את יאסין בן העשר ואת אִסְרָאא בת השבע, ואיוב בן ה־12 נפצע קל.

יאסין היה כל כך מצחיק; הוא היה מקים את הבית לחיים עם התעלולים וחוש ההומור שלו. הוא גם היה מגן על אחיו ואחיותיו בכל פעם שאבא שלהם רצה להעניש אותם על משהו שעשו. הוא היה לוקח על עצמו את האשמה. כל אחיו ואחיותיו אהבו אותו.

איוב ויאסין היו חברים ומאוד קרובים זה לזה. הם עשו הכול יחד – למדו, אכלו ושיחקו. אני ממש דואגת לו כי הוא מסרב לדבר על מה שקרה. בלילות התעוררתי פעמים רבות מהצעקות שלו, כשהוא קורא ליאסין. והוא גם מתעורר בלילות ובא לישון בחיקי. בכל פעם שאיוב רואה בטלוויזיה משהו שקשור למלחמה או ליריות הוא משתגע ממש ומבקש מאתנו לכבות את הטלוויזיה. אני לא מאשימה אותו, אני בעצמי בקושי מסוגלת לישון, ואני מנסה לא לבכות לידם.

אני לא ישנה טוב בלילה; אני לא מסוגלת לסבול עוד חדירות או תקיפות. זו הפעם השלישית שאיבדתי את ביתי ונאלצתי להתחיל מאפס. בפעם הראשונה נעקרנו ב־2002 כשהצבא הישראלי הכריח אותנו לעזוב את השכונה שלנו והרס את כל הבתים שם. אחר כך הבית שלנו נהרס במלחמה ב־2014, ועכשיו זה קרה לנו שוב. אבל אני צריכה לתמוך בילדים שלי, שעצובים מאוד בגלל מה שקרה לאחים שלהם.