עזה: "הקורבן הראשון של המלחמה היא האמת"

פורסם במקור באתר unric.org ב-11 בספטמבר 2024

מוהנד האדי, אזרח ירדן, שירת מאז 2020 כמתאם ההומניטרי האזורי למשבר בסוריה, אחרי קריירה ארוכת שנים בתוכנית המזון העולמית. מאז 12 באפריל 2024 הוא המתאם התושב והמתאם ההומניטרי לפלסטין, וסגן המתאם המיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון.

הוא הגיע לבריסל ב-10 בספטמבר כדי להיוועד עם בכירי האיחוד האירופי ולקיים תדרוך לעיתונות במשרדי UNRIC (מרכז המידע האזורי של האו"ם למערב אירופה). האדי נשא עדות מרגשת מאוד על המצב הנוכחי בעזה, ועל המצוקות שעימן מתמודדים האוכלוסייה ועובדים הומניטריים.

"מה שקרה ב-7 באוקטובר איננו קביל," אמר. "סבלם של בני הערובה זה כמעט שנה איננו קביל. חובה לשחרר את בני הערובה. כשאנו מדברים על סבל אנושי, אנו מדברים על סבלם של כל בני האדם. אף אחד לא צריך לסבול בגלל מלחמה. אף אחד לא צריך לסבול בגלל מדיניות שגויה. כעובדים הומניטריים, אנו מתמודדים עם התוצאות של מדיניות כושלת."

"כמו סרט זוועות הוליוודי"

בסוף אוגוסט, בנסיעתו האחרונה לעזה, הגיע מר האדי לדיר אל-בלח ולח'אן יונס, יחד עם ארגון הבריאות העולמי, כדי להתכונן לקראת מסע החיסון נגד מחלת הפוליו. "כשחציתי לראשונה את הגבול זה היה כמו סרט זוועות הוליוודי, בגלל ההרס שראיתי. זה כאילו שאתה צופה בסרט; לפעמים אתה מאבד את תחושת המציאות, וקשה לעכל את זה. מרגע שאתה פוגש את בני האדם ומדבר עם נשים וילדים, אתה נכנס לאופן פעולה אחר. אבל אם לדבר ביושר, זה כואב."

מר האדי נזכר באדם שפגש בעזה, שתיאר את המצב במונחים האלה: "אתה צריך לראות בנו שני מיליון זומבים שחיים לבדם. הקהילה מרוסקת, המשפחה מרוסקת, החברה מרוסקת. כל הקשרים נפרמו."

מספר היתומים השורדים לבדם גדל והולך. "יש בעזה 17 עד 18 אלף ילדים ללא ליווי מבוגר, בנים ובנות, המתרוצצים ברחובות בלי שום הגנה ובלי בני משפחה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הניצול, אלימות מבוססת-מגדר? אתם יכולים לתאר לעצמכם מה עובר עליהם? זה נורא."

"נשים בעזה מגלחות את שיער ראשן בגלל כינים וכי אין שמפו."

מים נקיים, כוס קפה פשוטה לארוחת הבוקר: אחרי 11 חודשי מלחמה, הדברים הרגילים האלה הפכו ל"חלומות" עבור אוכלוסיית עזה, אמר מוהנד האדי.

" דברים מסוימים מובנים מאליהם עבורנו. תחושת הביטחון. לשבת בחדר בלי לחשוש מפצצה או פיצוץ בקרבת מקום. לדעת איפה הקרובים שלנו. לדעת איפה נמצאים הילדים ובני המשפחה שלהו. כל זה לא קיים בעזה. עבור אוכלוסיית עזה כל זה מהווה בעיה."

"עבור נשים וילדות, גם גישה לחדר רחצה ראוי לשמו, בלי לחוות הטרדה, ניצול או אלימות מבוססת-מגדר, מהווה בעיה קשה, הדגיש מוהנד האדי. "נשים בעזה מגלחות את שיער ראשן בגלל כינים, כי אין היגיינה, כי אין שמפו, כי אין סבון."

ילדים מלקטים עצי בעירה

מר האדי סיפר גם על תחושת הייאוש וחוסר התכלית שהאוכלוסייה החיה במחסים רעועים מתמודדת עימה בחיי היומיום שלה, "בלי לדעת אם בסופו של יום עדיין יהיו בחיים." הוא הבחין "שילדים מועסקים במשרה מלאה בליקוט עצים לבעירה, כדי שאימם תוכל לבשל עבורם. אין גז לבישול, אין חשמל. ילדים מלקטים עץ, קרטונים ולפעמים פלסטיק."

"ילדים משתדלים להעסיק את עצמם ככל הניתן. כך שאתה נוהג ברחובות ח'אן יונס, בין כל ההרס. ואז אתה רואה בשולי הכביש ילדה קטנה, עם שולחן קטן, והיא מנסה למכור דברים כמו ידית דלת שבורה, ספל, כל דבר. אין לי מושג מי יקנה את הדברים האלה, אבל בעזה אין, דרך אגב, כסף מזומן. אין יותר שטרות נייר."

האתגרים בפני הסיוע ההומניטרי

מר האדי הגיע לבריסל כדי "להסביר את ייסוריהם של בני האדם ולוודא שאנו נמשיך לקבל תמיכה מדינית וכספית" ממדינות האיחוד האירופי, וכן "שיתאפשר לנו להמשיך ולעשות את עבודתנו."

"כשאתה עוסק בהצלת חיים, אין אבן שלא תהפוך (...) העניין הוא לא האנשים שאנחנו משרתים, אלא האנשים שאנחנו לא מסוגלים לשרת. כדי ליישם את סדר היום והמגילה של האומות המאוחדות, האו"ם זקוק לתמיכה של בריסל ושל מדינות האיחוד האירופי."

"איננו יכולים להרשות לעצמו להרים ידיים. אנו תקוותם של בני האדם בעזה. ואמרנו זאת שוב ושוב, ומזכ"ל האו"ם אמר שנישאר, ונעשה את תפקידנו (...) החשש שלי הוא תמיד שעזה תיעלם אל מתחת לרדאר ההומניטרי, הרדאר הבינלאומי ושעת צפיית השיא בטלוויזיה. ואסור שזה יקרה כל עוד יש מלחמה, סבל והרג."

גישה מוגבלת עבור סיוע הומניטרי

"גישה עבור סיוע הומניטרי היא מושג שלפעמים עושים בו שימוש לא הולם, או לעיתים קרובות יותר, שאינו מובן נכון," הסביר מר האדי. "גישה היא יותר מגישה פיזית, כמו שאנשים חושבים. במקרה שלנו, גישה מתחילה במתן ללא תנאי של אשרות לעובדים הומניטריים, ואת זה אין לנו. גישה פיזית בכבישים, שגם אותה אין לנו, מפני שלא כל המעברים פתוחים.

"גישה באה יד ביד עם מיצוי דין, שגם אותו אין לנו. כדי לתת מענה לצורכיהם של בני אדם עלינו לבצע אומדנים, אבל אין לנו את המרחב לעשות זאת. המצב בעזה אינו מתיר לנו לבצע שלבי קדם-מעקב, כדי לעקוב אחר חלוקה ואחר כך לבצע מעקב בתר-חלוקה. גם זו סוגייה חשובה הנוגעת לגישה. עבורנו, גישה היא מסע ארוך, אבל ביסודו של דבר התוצאה הסופית של גישה היא מתן סיוע בעיתו ומתן הסיוע הדרוש לבני האדם הזקוקים לו, באופן שבעיניהם הוא המתאים להם.

"במיוחד אנו צריכים לדבר עם נשים וילדים ולראות מה הם צריכים, ולספק להם את הסיוע הזה. כרגע אין לנו הפריבילגיה לעשות זאת.

"כך שבעיקרו של דבר, אנו נותנים להם מה שאנו יכולים: קמח, קופסאות, קרטונים של שימורי מזון ופריטי מזון אחרים, אבל אין לנו החופש להחליט מה אנו מביאים."

סוגיות בטיחות עבור אנשי סגל

"גישה נוגעת גם לחובת הזהירות. יש להגן על אנשי סגל. אנו זקוקים לציוד תקשורת, אבל אין לנו כל מה שאנו צריכים. אנו זקוקים לכלי רכב משוריינים, לציוד הגנה אישי; והרשימה נמשכת עוד ועוד.

אנו מעוכבים במחסומים, לפעמים למשך שש, שבע, שמונה שעות. לגמרי נורמלי שאיש סגל יישב בכלי רכב משוריין וימתין שבע או שמונה שעות לאור הירוק המוסכם להמשיך לצפון עזה, או לכל חלק של עזה. האמינו לי, הישיבה ברכב משוריין בהמתנה לאור ירוק להיכנס לאזור מלחמה היא מורטת עצבים. ואם, כשאתה יושב, הרכב שלך חוטף כמה קליעים, החרדה נוסקת לרמה אחרת לגמרי."

הסיכונים שהארגונים הלא ממשלתיים והאו"ם נוטלים על עצמם בעזה במאמציהם להציל חיים הם חסרי תקדים. בשום מקום בעולם לא השלמנו עם רמת סיכון כזו לאנשי הסגל שלנו.

ב-27 באוגוסט, אחד מכלי הרכב של תוכנית המזון העולמית, שקיבל אישור לעבור נפגע מעשרה קליעים ברגע שהחל לנוע. חמישה קליעים בצד של הנהג, והיתר בצד הנוסעים. שבעה עמיתים מהארגון הלא ממשלתי World Central Kitchen, עמית אחד מאגף הביטחון של האו"ם ו-214 אנשי סגל אונר"א קיפחו את חייהם מאז תחילת הסכסוך.

אינכם יכולים לתאר לעצמכם את מסירותם של אנשי הסגל של האו"ם. לפעמים עלי להגן על אנשי האו"ם מפני עצמם, למען בטיחותם וביטחונם הם. אני אומר להם: "לא, לפני שתצאו אתם צריכים לעשות את הדבר הזה והדבר ההוא. אינכם יכולים לנסוע מחר לח'אן יונס, מפני שיש מבצעים צבאיים, ואתם צריכים לשמור על עצמכם."

לפעמים אני צריך להכריח אנשים לצאת לחופשה, מפני שהם קשורים למשימתם בקשר נפשי עמוק. דרך אגב, הם אלה שעושים את העבודה, יותר ממני. הם מי שמסכנים את חייהם, ועובדים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע."

"הקורבן הראשון במלחמה היא האמת"

כשנשאל מאיזה מהצדדים הלוחמים הגיעו הקליעים, ענה מר האדי כי "הקורבן הראשון במלחמה היא האמת. אתם מקבלים יותר מסיפור אחד על אותה התקרית, אבל פעמים רבות התקריות באות מהצד הישראלי, וזו בעיה של החרגת כלי רכב ומתחמים מהסכסוך."

אבל אין לאבד תקווה, כמו שהוכיח מסע החיסון נגד פוליו שיושם לאחרונה. "היו מספר הפוגות מקומיות שנועדו לאפשר לנו לעשות את עבודתנו. כך שכשצדדים לסכסוך מסכימים על משהו, הם עושים אותו."

סיכוני הסלמה

בגדה המערבית השווה מר האדי את המצב ל"סיר לחץ בן יותר מחמישים שנה. כשהוא יתפוצץ, המצב בגדה המערבית עלול להיות גרוע יותר מאשר בעזה."

למצב בעזה ובגדה המערבית נודעו השלכות על האזור כולו. "מה שאנו רואים בגבול הישראלי-לבנוני עלול להתפוצץ בכל שנייה. חלקי האזור קשורים ברמה כזו שלמה שקורה בעזה יש השלכות בטהראן, כולנו ראינו את זה. אני מקווה שנגיע להפסקת אש מוקדם ככל האפשר, ושבני האדם במזרח התיכון יבינו שהדרך לקיום ולבטיחות היא באמצעות שלום."

מר האדי התייחס למאמצים להשיג הפסקת אש, ואמר: "האמריקנים עושים עבודה טובה, גם הקטארים, המצרים, עמים אחרים באזור, ובהחלט רבות ממדינות אירופה. מה שהיינו רוצים לראות זה את המדינאים מוודאים שילכדו את כוחותיהם ויפעילו על הצדדים הלוחמים מספיק לחץ להגיע להפסקת אש זו."

האנושיות על כף המאזניים

מר האדי מפציר "בבני האדם באזור להבין דבר אחד: האנושיות היא מעל לכל הדתות. אם לא נבין זאת, כולנו, בני אדם במזרח התיכון ימשיכו למצוא סיבה להילחם. והמלחמה מולידה קיצוניות אצל כל הצדדים."

כדי שנדע היכן אנו פוגשים זה בזה, עלינו להיפגש כבני אדם על בסיס הערכים שבהם אנו דוגלים כבני אדם. ואת האנושיות יש להציב לפני ומעל כל הדתות, כדי שנהיה מסוגלים לחיות אחד עם השני באזור הזה. מוסלמים, נוצרים ויהודים."