ההשלכות ההומניטריות של הרחבה בפועל של התנחלויות: המקרה של אלון מורה

מחקר חדש לקידום מענה ומוכנות הומניטריים

ההקמה וההרחבה המתמשכת של התנחלויות, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, היא גורם מפתח לפגיעוּת הומניטרית.[1] היא שוללת מפלסטינים את רכושם ומקורות מחייתם, מגבילה את גישתם לשירותים, ויוצרת שורה של סכנות בתחום ההגנה היוצרות בתורן ביקוש לאמצעי סיוע והגנה מהקהילה ההומניטרית.

חקר הרחבת ההתנחלויות והמעקב אחר תהליך זה התמקדו בעיקר בבנייה של שכונות מגורים, ובמידה מסוימת הזניחו צורות הרחבה אחרות. אלה כוללות פיתוח של רשתות כבישים, אתרים חקלאיים ותיירותיים, בעיקר על אדמה בבעלות פרטית פלסטינית, בלא היתר רשמי מהרשויות הישראליות אך בהסכמה שבשתיקה מצדן (להלן: הרחבה בפועל). אף שסוגיות הנוגעות להתנחלות, כגון אלימות מתנחלים והגבלות גישה שנועדו להגן על התנחלויות, נתונות למעקב שוטף, לעתים קרובות הקשר בינן לבין התופעה של הרחבת התנחלויות אינו זוכה לתשומת הלב הנאותה.

כדי לקדם את יכולתה של הקהילה ההומניטרית להבין דפוסים אלה ולתת להם מענה, משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים אסף וניתח נתונים על השטחים הנפגעים השונים בגדה המערבית.[2] מקרה המבחן שלהלן, על ההתנחלות אלון מורה בנפת שכם, הוא השלישי בסדרה של מאמרים המתפרסמים במעקב ההומניטרי ומציגים את ממצאיו של מחקר זה.[3]

המקרה של אלון מורה: רקע

ההתנחלות אלון מורה (שנכון לעכשיו אוכלוסייתה מונה כ־1,800 תושבים) הוקמה ב־1979 ליד הכפר רוּגֵ׳ייב (נפת שכם), על אדמה בבעלות פרטית פלסטינית שהופקעה על ידי הצבא בנימוק של צורך צבאי. בעלי האדמה עתרו לבג״ץ, ושם נקבע כי ההפקעה אינה חוקית מתוקף המשפט ההומניטרי הבינלאומי והשופטים הורו על פינוי האדמה והשבתה לבעליה הפלסטינים.[4] כעבור כמה חודשים הועברה ההתנחלות לאתר סמוך, שנרשם כ"אדמת מדינה", ובאתר זה היא נמצאת עד היום.

אף שהגורם להעברת ההתנחלות היה סעיף של המשפט ההומניטרי הבינלאומי המגן על רכוש פרטי בעת כיבוש צבאי, הפכה לימים אלון מורה לסמל של הרחבה בפועל על אדמה פרטית פלסטינית.

הרשויות הישראליות מצהירות אמנם כי גבולותיה המוניציפליים הרשמיים של אלון מורה משתרעים על פני 1,884 דונם,[5] אך המחקר של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים מצא כי שטח האדמה הנתון לשליטת ההתנחלות, שגישתם של פלסטינים אליו מוגבלת קשות או בלתי אפשרית, גדול פי שמונה ויותר, כלומר כ־15,500 דונם.[6] על פי רישומים ישראליים רשמיים, 63% מהאדמה בשטח זה היא בבעלותם הפרטית של פלסטינים משלושה כפרים פלסטיניים סמוכים: עזמוט, דיר אל־חטב וסאלם, שאוכלוסייתם הכוללת מונה 11,500 נפש.[7]

ההתנחלות אלון מורה: גבולות רשמיים וגבולות בפועל

הרחבתה של נוכחות מתנחלים קבועה

מרבית האדמה בשטח שבשליטת ההתנחלות אינה מפותחת אמנם, אך מתנחלי אלון מורה הרחיבו בהדרגה את נוכחותם עליה. הגל הראשון של הרחבה בפועל התרחש במהלך שנות התשעים וכלל בעיקר בנייה למגורים. בשנת 2000 כבר היה שטחה הבנוי של ההתנחלות גדול ב־40% מגבולותיה הרשמיים. בשנים שלאחר מכן הוקמו שני מאחזי מגורים ("חוות סקלי" ו"נחלת יוסף") על שתי פסגות אסטרטגיות במרחק קילומטרים אחדים מליבת ההתנחלות. בשנת 2009 פירקו אמנם הרשויות הישראליות את מאחז "נחלת יוסף", אך לימים נבנה המאחז מחדש וכיום הוא עומד על תלו.

בנוסף על כך השתלטו מתנחלים על שטח אדמה בגודל 440 דונם לפחות, שעליו הם מגדלים גפנים, זיתים, שקדים וגידולי שדה. כל האדמה, למעט חלקה אחת בגודל 18 דונם, היא בבעלות פרטית של פלסטינים. בכמה מקרים הובילו תלונות של בעלי האדמה להוצאת צווי פינוי מטעם הרשויות הישראליות נגד המתנחלים הפולשים, ולעקירת שתילים שניטעו על ידם. אולם הגבלות גישה והפחדה מתמשכת מצד מתנחלים (ראו להלן) מגבילות קשות את יכולתם של חקלאים פלסטינים לשוב ולעבד את אדמותיהם.[8]

כמו כן ניצלו מתנחלי אלון מורה את הנופים המרשימים הנשקפים מכמה פסגות, ופיתחו בהן נקודות תצפית תיירותיות, בתמיכתם הכספית של גופים רשמיים.[9] אתר תיירות נוסף פותח סביב עין אל־כבירה, מעיין ששמו שונה ל"עין כפיר" ואשר באופן היסטורי היה מקור המים העיקרי של דיר אל־חטב.[10] ב־2010 הרסו אמנם הרשויות בריכה שבנו מתנחלים ויד זיכרון שהוקמה לצד המעיין, בנימוק של היעדר היתר, אך מתנחלים שיקמו את האתר והרחיבו אותו, וכיום הוא עומד על תלו.

כן פיתחו מתנחלי אלון מורה רשת פנימית ענפה של דרכי עפר המשתרעות על כמעט 30 ק״מ ומחברות את האתרים המרובים בתחומי הגבולות בפועל. כיתר התשתיות, גם רשת זו יוצאת נשכרת מהעובדה שהרשויות הישראליות אינן אוכפות תקנות תכנון.

מניעת גישה של פלסטינים והרתעתם

בשורה של דיונים קבוצתיים שקיים משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, דיווחו תושבי הכפרים הנפגעים כי נוכחותם של מתנחלים חמושים בתוך השטח שבשליטת ההתנחלות, בעיקר רכז הביטחון השוטף של ההתנחלות והמאבטחים שלה, מילאה תפקיד מרכזי בהפחדתם והרתיעה אותם מלנסות להגיע לאדמותיהם.[11] בנוסף מתקיימים בשטח זה פטרולים קבועים של חיילים ישראלים המוצבים בבסיס צבאי, ומשמשים גיבוי לרכז הביטחון השוטף של ההתנחלות.

ההשפעה המאיימת של נוכחות של מתנחלים חמושים מתוגברת על ידי מתקפות פזורות של מתנחלים נגד חקלאים ורכושם. בדיונים הקבוצתיים הועלתה הטענה כי מתקפות אלה היו בשיאן בשנות האינתיפאדה השנייה (2005-2000), אף שתיעוד מקיף לתקופה זו אינו זמין. מאז שהחל לתעד אלימות מתנחלים ב־2006 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים בסביבות אלון מורה 37 תקריות שבהן נפגעו פלסטינים (שמונה תקריות) או נגרם נזק לרכושם (29 תקריות). נתונים אלה אינם כוללים את התקריות השכיחות יותר של הפחדה, מניעת גישה וגירוש של חקלאים מאדמתם. מתוך לפחות עשר תלונות שהוגשו למשטרת ישראל, ואשר ארגון זכויות האדם הישראלי יש דין עקב אחריהן, הובילו רק שתיים להגשת כתבי אישום נגד חשודים, והיתר נסגרו בנימוק של היעדר ראיות.

גם מכשולים פיסיים מונעים גישת פלסטינים לאזור. כאשר ישראל בנתה ב־1995 את כביש עוקף שכם, המחבר את אלון מורה לדרום,[12] ניתק הכביש את שלושת הכפרים מן האדמות החקלאיות שלהם. עם תחילת האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, אסר הצבא על פלסטינים להשתמש בכביש זה, אף שהאיסור לא ניתן בצו בכתב. מעשית, הכביש והאיסור הנלווה אליו משמשים לתחום את גבולו המערבי של השטח שבשליטתה בפועל של ההתנחלות.

בשנים האחרונות ניתנה לפלסטינים גישה לשטח שבשליטת אלון מורה פעמיים בשנה, בעונות המסיק והחריש, למשך ימים אחדים בכל פעם, ובכפוף לתיאום מראש עם הצבא. בימים אלה נאסרת רשמית כניסת מתנחלים לשטחים הספציפיים, וכדי למנוע עימותים מוצבים בשטח חיילים ישראלים. על פי מפה רשמית ישראלית קיימים שמונה אזורים כאלה המשתרעים על פני כ־2,500 דונם, או פחות מרבע מהאדמות הפלסטיניות בתוך האזור. עם זאת, חקלאים דיווחו כי אין להם כל גישה לאזורים המוגדרים הנמצאים בצמוד לשטחה הבנוי של ההתנחלות.

רבות מהגבלות הגישה הללו שמטילים הצבא והמתנחלים כאחד באו בעקבות מעשי אלימות שביצעו פלסטינים, ומתנחלים הצדיקו אותן לעתים קרובות כתגובה ביטחונית. בדיון של קבוצת מיקוד התייחסו פלסטינים לרצח של ילד בן תשע מאלון מורה בשנת 1987, שיוחס לפלסטינים, כגורם לגל ההגבלות הראשון.[13] מאז נהרגו באלון מורה או בסביבתה שמונה מתנחלים; בתקרית האחרונה, שהתרחשה ב־1 באוקטובר 2015, ירו פלסטינים חמושים למוות בזוג מתנחלים שעשה את דרכו להתנחלות. בעקבות תקרית זו הקשיח הצבא את האיסור על פלסטינים לנסוע בכביש עוקף שכם.

אסמעיל אניס, דיר אל־חטב

"בבעלות משפחתי 224 דונם של אדמה בקרבת ההתנחלות, שאנחנו יכולים להגיע אליהם רק בעונת המסיק, ליום או יומיים בשנה. איננו יכולים לחרוש את האדמה או למסוק כראוי את הזיתים. והימים המועטים שבהם מרשים לנו להגיע מלאים במתיחות ובחשש בגלל נוכחות של צבא ומתנחלים. לפעמים הם [המתנחלים] מוסקים את הזיתים הטובים לפני שמתירים לנו להגיע לאדמה שלנו. אחד המתנחלים הקים דיר כבשים על חלק מהאדמה שלי וגידר אותו. כדי להגיע לשם אני צריך לבקש את רשותו ושהוא יפתח את השער. הוא שולט על האדמה, והכבשים שלו הרסו אותה.

איני היחיד שסובל. לבעלים של כ־8,000 דונם השייכים לתושבי דיר אל־חטב אין גישה לאדמתם בגלל ההתנחלות, השטח הצבאי הסגור, הכביש העוקף וכו׳. נולדתי על האדמה הזו וביליתי בה את שנות ילדותי. האדמה היא חיינו, והיא נלקחה מאתנו."

מרחב מצטמצם, מקורות מחייה מידלדלים

על סמך נתונים סטטיסטיים על היקף עיבוד האדמה מחוץ לשטח הבנוי בנפת רמאללה, מעריכים כי בתוך השטח שבתחומי הגבולות בפועל של אלון מורה מצויים יותר מ־12 אלף דונם של אדמה ראויה לעיבוד חקלאי. בהנחה שגישה חופשית הייתה אפשרית, עיבודו של שטח זה על פי אותם דגמי עיבוד שנצפו ביתר הנפה (במונחים של השקיה ומגוון גידולים), ובהנחה של שיעורי תשואה זהים, יניב תוצרת בשווי כ־3.3 מיליון דולר בשנה.[14] זהו אומדן שמרני המבוסס על ההשקיה הקיימת, שהיא מוגבלת מאוד, ואינו מביא בחשבון פעילויות יוצרות הכנסה נוספות, כגון מרעה. ברם, לאור המגבלות הקשות על גישת פלסטינים לאזור זה, ממומש רק חלק מזערי מפוטנציאל כלכלי זה.

שלוש הקהילות הפלסטיניות הנפגעות מההרחבה בפועל של אלון מורה מתמודדות עם מצב חברתי־כלכלי שברירי ופגיע:

• שיעור האבטלה הממוצע בדיר אל־חטב ובסאלם נע בין 25% ל־30%, בעוד שבעזמוט אפשר שהגיע ל־50% על פי אומדנים של המועצות בכל אחד מהכפרים, לעומת 17% בכלל נפת שכם;[15]
• 119 משפחות (600 נפש) מסווגות כמשפחות מצוקה וזכאיות לסיוע במזומן מן המשרד לפיתוח חברתי הפלסטיני;[16]
• 139 משקי בית (כ־700 נפש) שאינם מכוסים על ידי המשרד לפיתוח חברתי הפלסטיני זקוקים לסיוע במזון (הקצבות מזון או תלושים) שמספקת תוכנית המזון העולמית של האו״ם.

השבה לפלסטינים של הביטחון והגישה הקבועה לאדמות בשטחים שבשליטת ההתנחלות לא זו בלבד שתגדיל את כיבודם של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ושל משפט זכויות האדם הבינלאומי, אלא תיצור גם את מקורות המחיה והזדמנויות התעסוקה שהם כה זקוקים להם, ותקל את מצוקתן של המשפחות הנפגעות מהאבטלה וחוסר הביטחון התזונתי. השבת האדמה לבעליה הפלסטינים ועיבודה ייצרו גם "אפקט גלישה" כלכלי, כשתוספת ההכנסה תשמש לרכישת סחורות ושירותים מקומיים ותגדיל את השפעתה של הצמיחה הראשונית.