הוחמרו ההגבלות המוטלות על גישה לאדמות חקלאיות שבין גדר ההפרדה לקו הירוק

בחודשים האחרונים דווח בצפון הגדה המערבית על החמרת ההגבלות הפוגעות בגישת חקלאים לאדמותיהם החקלאיות הממוקמות בין גדר ההפרדה לקו הירוק. הגבלות אלה מתייחסות לשטח אדמה מינימלי ולמסמכי בעלות על אדמה, הנדרשים לפני שבעלי אדמות פלסטיניים יכולים להגיש בקשה להיתרים המאפשרים להם לעבור את גדר ההפרדה. אף שהגבלות אלה נכללו בקבצים קודמים של "פקודות קבע" שפרסמו הרשויות הישראליות, המפרטות את התקנות החולשות על הגישה לשטחים שבין גדר ההפרדה לקו הירוק, החשש הוא שיישום נוקשה יותר של התקנות יגביל עוד יותר גישת פלסטינים לאדמות חקלאיות ולמקורות מחיה בשטחים הנפגעים מגדר ההפרדה.[1]

בצפון הגדה, האדמה שבין גדר ההפרדה לקו הירוק, "אזור התפר", הוכרזה באוקטובר 2003 בצו צבאי כשטח סגור. כל הפלסטינים מעל גיל 12 שאינם תושבי שטח זה והרוצים להיכנס אליו, לרבות למטרות חקלאיות, נדרשים להשיג היתר מיוחד.[2] כדי להגיש בקשה לחידוש היתר, על מגיש הבקשה לעמוד בקריטריונים הביטחוניים הנדרשים לכל ההיתרים שמנפיקה ישראל. חקלאים רבים נפסלים בנימוקים אלה, בלא כל הסבר נוסף.

כמו כן, על מגישי הבקשה להוכיח זיקה לאדמה בשטח הסגור, ולשם כך עליהם להגיש מסמכי בעלות או מיסוי קרקעות תקפים. מגישי בקשות מסוימים נדחים בנימוק של "היעדר זיקה לאדמה" או משום ש"אין להם די אדמה." מרבית האדמות בגדה המערבית אינן רשומות רשמית והבעלות עליהן מועברת זה דורות בשיטות מסורתיות שאינן מצריכות תיעוד ירושה רשמי, ויחד עם זאת הן מהוות מקור הכנסה מרכזי העובר מדור לדור. משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים עוקב אחר שיעור הגשת הבקשות להיתרים, במיוחד בעונת המסיק השנתית, כשלדברי הרשויות הישראליות "מתוך הכרה בייחודיות וחשיבות תקופת המסיק, ניתן לבקש בעונת המסיק היתרי תעסוקה חקלאית מעבר למכסה הקבועה, עבור בני משפחת החקלאי".[3] בצפון הגדה המערבית עלה שיעור אישורי הבקשות להיתרים מ־46% ב־2015 ל־58% במסיק של שנת 2016, ובסך הכול ניתנו 6,707 אישורים. למרות הגידול, כ־4,700 בקשות שהגישו חקלאים לעונת המסיק הנוכחית נענו בסירוב.[4]

תקנות שניתנו לאחרונה בנושא היתרים

בפברואר 2017 דיווחו מספר משרדי קישור אזרחי פלסטיניים מחוזיים בצפון הגדה המערבית (נפות ג׳נין, קלקיליה, טול כרם וסלפית) על כך שעמיתיהם הישראלים הודיעו להם כי בעלים רשומים שבבעלותם אדמות ששטחן פחות מ־330 מ״ר אינם זכאים להיתר. התקנות החדשות לא נמסרו רשמית אלא בשיחה בין המשרד התיאום והקישור הישראלי לעמיתיו הפלסטיניים. אם אמצעי זה ייושם בקפידה, ההשלכות המלאות שלו על המאגר המוגבל מלכתחילה של בעלי היתרים יתבררו רק בהדרגה, עם פקיעתם תוקפם של היתרים קיימים: על פי הערכות, במהלך שנת 2017 עתיד לפקוע תוקפם שך כ־55% מההיתרים הקיימים בארבע הנפות הצפוניות של הגדה המערבית. במחאה על התקנות החדשות מסרבים משרדי התיאום והקישור הפלסטיניים לקבל בקשות להיתרים חדשים או לחידוש היתרים, ומפנים אותן למשרדי התיאום והקישור הישראליים, המסרבים בתורם לקבל את הבקשות.

המקרה של אחמד

אחמד (שם בדוי) בן ה־43, אב לשלושה, הוא חקלאי מעזבת סלמן שבאזור קלקיליה. השטח הפורה ביותר באדמות בגודל מאתיים דונם שבבעלותו, כארבעים דונם, נהרס במהלך בניית גדר ההפרדה ב־2013, לרבות עצי לימון וחממות. בין 2003 ל־2010 נענו בקשותיו להיתר בשלילה, פעם אחר פעם, משיקולים ביטחוניים, אף שמעולם לא נעצר. לאחר מכן ניתן לו אישור לאדמה הרשומה בתוך אדמותיו של אביו, לפרקי זמן שונים הנעים משישה חודשים ועד שנה. ב־2015 רכש חלקת אדמה חדשה, 45 דונם המצויים בין גדר ההפרדה לקו הירוק. החלקה החדשה רשומה על שמו, אבל בשל המצב הנוכחי, של אי־שיתוף פעולה בין משרדי התיאום והקישור הפלסטיניים והישראליים, הוא אינו יכול להגיש בקשות להיתרים עבור בני משפחה או עובדים נוספים.

סגירת שער חקלאי מרכזי באזור קלקיליה

מי שקיבלו היתרים יכולים להיכנס לשטח שבין גדר ההפרדה לקו הירוק דרך שער ייעודי המצוין בהיתר. בעונת המסיק 2016 היו לאורך חלקי גדר ההפרדה שבנייתם הושלמה 84 שערים, שרק תשעה מתוכם נפתחים מדי יום; עשרה נפתחים בימים מסוימים בשבוע ובעונת המסיק; ו־65 נפתחים רק בעונת מסיק הזיתים בלי שמתאפשרת גישה ביתר השנה. בכל רחבי הגדה המערבית הקצאת ההיתרים המוגבלת, יחד עם המספר ומועדי הפתיחה המוגבלים של השערים בגדר ההפרדה, קיצצו קשות ביישום הנוהגים החקלאיים ופגעו ביכולתם של משפחות כפריות להתפרנס מחקלאות.[5]

בנוסף על שעות פתיחה מוגבלות או בלתי סדירות, שערים עלולים גם להיסגר לפרקי זמן לא מוגבלים. השער בבית אמין (1447) שבנפת קלקיליה, שנפתח בעבר מדי יום ושירת בין מאה למאתיים חקלאים, סגור מאז ינואר 2017. החקלאים מופנים לשער אחר, השמור בדרך כלל למטרות צבאיות, במרחק כ־5.5 ק״מ, והדבר מאריך באופן ניכרת את פרק הזמן הדרוש לחקלאים כדי להגיע לאדמותיהם.

המקרה של באסם

באסם (שם בדוי), חקלאי מבית אמין, מגדל זעתר (אזוב מצוי), עשב תיבול נפוץ במטבח הפלסטיני, על 25 דונם מתוך שטח אדמה שבבעלותו המצוי בין גדר ההפרדה לקו הירוק. גידול זה, שהוא מקור הכנסתו העיקרי, מניב מדי שלושה חודשים יבול בשווי 9,700 דולר. סגירתו של השער בבית אמין אילצה אותו לשכור מונית שתיקח אותו לשער הצבאי החלופי, שממנו הוא נאלץ ללכת קילומטרים אחדים בדרך הפטרולים של גדר ההפרדה כדי להגיע לאדמתו. כעת יכול באסם להגיע לאדמתו לעתים רחוקות יותר, ולהערכתו, מאז החלתם של הסדרי השער החדשים הפסיד כמחצית מהכנסתו.

חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק

בשנת 2002 אישרה ישראל בניית גדר הפרדה, במטרה המוצהרת למנוע מתקפות אלימות של פלסטינים בתחומי ישראל. אלא ש־85% מתוואי הגדר אינם עוקבים אחר קו שביתת הנשק משנת 1949 (הקו הירוק), שזכה להכרה בינלאומית, אלא סוטים אל תוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית. הכללתן של התנחלויות מאחורי גדר ההפרדה, בנימוק של שיקולים ביטחוניים, הייתה הגורם המרכזי מאחורי סטייתו של תוואי הגדר מן הקו הירוק.

ב־2004 פרסם בית הדין הבינלאומי לצדק חוות דעת מייעצת בדבר ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש. בית הדין קבע כי אותם קטעים של הגדר העוברים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, יחד עם משטר השערים וההיתרים הנלווה אליהם, מהווים הפרה של התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל במסגרת המשפט הבינלאומי. בית הדין קרא לישראל להפסיק את בניית הגדר ”לרבות בירושלים המזרחית ובסביבתה“; לפרק את הקטעים שכבר הושלמו; וכן ”לבטל או להכריז על אי־נפקותן של כל פעולות החקיקה והתקנות הנוגעות לחומה."[6]