נפגעים רבים במהלך הפגנות ליד גדר המערכת בעזה

שורת הפגנות המתקיימת מאז 30 במרס ברצועת עזה ליד גדר המערכת עם ישראל הביאה למספר רב של נפגעים ועוררה חששות חמורים בנוגע להגנה.

ההפגנות, המאורגנות על ידי סיעות פוליטיות פלסטיניות, תנועות פוליטיות ותנועות של החברה האזרחית, הן חלק מ"צעדת השיבה הגדולה" שתימשך עד 15 במאי, יום השנה השבעים למה שהפלסטינים מכנים "הנכבה" של 1948. ההתכנסויות הגדולות ביותר תועדו מדי יום שישי במחנות אוהלים שהוקמו במקומות שונים במרחק 700-600 מטר מהגדר בהשתתפות אלפי בני אדם, לרבות משפחות על ילדיהן, צעירים וקשישים.

מדי יום שישי היו אירועים שבהם התקרבו מאות מפגינים אל הגדר בניסיון לגרום לה נזק, הבעירו צמיגים, יידו אבנים ובמידה פחותה מעט השליכו בקבוקי תבערה לעבר כוחות ישראליים שהוצבו מעברה השני. בכמה הזדמנויות הטיסו מפגינים אל שטח ישראל עפיפונים שלזנבם נקשרו חומרים בוערים, והעלו באש יבולים בתוך ישראל.

בשתי הזדמנויות, לקראת ההפגנות הצפויות, פיזר הצבא הישראלי בשטח האוהלים עלונים שבהם הזהיר פלסטינים להתרחק מהגדר. על פי הצהרות שמסרו בכירים ישראליים, הכוחות הישראליים החמושים היטב ומוגנים מאחורי תלוליות עפר, כוללים מאה צלפים. כוחות אלה הגיבו בכלי נשק, לרבות תחמושת חיה, קליעי גומי ומכלי גז מדמיע, שחלקם פוזרו מכלי טיס בלתי מאוישים.

בין 30 במרס ל־30 באפריל נהרגו בסך הכול ארבעים פלסטינים, בהם חמישה ילדים, מידי כוחות ישראליים במהלך ההפגנות. עשרה פלסטינים נוספים, בהם ילד, נהרגו במהלך תקופה זו בידי כוחות ישראליים בנסיבות אחרות, בהם חמישה שנורו למוות אחרי שפרצו את הגדר וחצו לשטח ישראל, ואשר גופותיהם מוחזקות בידי ישראל. בין ההרוגים היה עיתונאי שלבש אפוד ועליו הכיתוב "עיתונות", ואשר נורה במרחק של פחות ממאה מטר מהגדר.[1] 19 עיתונאים נוספים נפצעו, 12 מהם מאש חיה.[2]

לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, באותה תקופה נפצעו כמעט 6,800 פלסטינים במהלך ההפגנות, בהם יותר מ־1,900 פצועים מתחמושת חיה. עד ל־16 באפריל דיווח כוח המשימה לענייני בריאות על כ־16 מקרי פציעות שיובילו לנכות. על פי דיווחים, לפחות 96 אנשי סגל רפואי נפצעו, חמישה מהם מאש חיה, ו־16 אמבולנסים ניזוקו.

לא דווח על נפגעים ישראליים. הרשויות הישראליות אמרו כי רבים מההרוגים היו אנשי חמאס וארגונים חמושים אחרים, והאשימו את משרד הבריאות בניפוח מספר הפצועים שנפגעו מתחמושת חיה.

רקע משפטי וחששות בתחום ההגנה

בעזה, כמו ביתר השטח הפלסטיני הכבוש, המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי חלים בעת ובעונה אחת.[3] פעולות שיטור בזמן הפגנות או מחאות מוסדרות באמצעות פרדיגמת אכיפת חוק הנובעת ממשפט זכויות האדם הבינלאומי, ומגבילה את השימוש בכוח קטלני למקרים של צורך קיצוני בלבד, כמוצא אחרון ובתגובה על סיכון מיידי במוות או בפציעה חמורה.[4] יש לכבד אנשי סגל רפואי ויחידות רפואיות ולהגן עליהם.[5]

עד כה אין ראיות לכך שנשקף סיכון כזה מהפלסטינים שנהרגו במהלך ההפגנות, ומצב זה מעורר חששות בדבר שימוש מופרז בכוח המוביל לנטילת חיים שרירותית.[6] על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אפשר שיש בכך אף מעשה של הרג בכוונה תחילה (wilful), המוכר כהפרה חמורה של אמנת ג׳נבה הרביעית ופשע מלחמה.[7]

ב־30 באפריל נידונו בבג״ץ עתירות שהגישו שתי קבוצת של ארגונים לא ממשלתיים שקבלו על הוראות הפתיחה באש שישראל מנהיגה בהקשר של ההפגנות הנוכחיות. בדיון טענו נציגי המדינה כי משפט זכויות האדם הבינלאומי אינו חל על פעולות המדינה בשטח הפלסטיני הכבוש, לרבות רצועת עזה, וכי הוראות הפתיחה באש שישראל מנהיגה עולות בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי. הוראות הפתיחה באש אינן פומביות ומעולם לא פורסמו ברבים. העתירה עדיין תלויה ועומדת.

קריאות לחקירות בלתי תלויות ושקופות של התקריות בעזה מאז 30 במרס השמיעו מזכ״ל האו״ם ואחריו דובר נציבות זכויות האדם של האו״ם ומומחים לזכויות האדם מטעם האו״ם. על פי דיווחים, הרמטכ״ל הישראלי הורה על תחקור פנימי של התקריות.

חשש נוסף הוא מניעה או עיכוב של היתרי נסיעה למפגינים פצועים הזקוקים בדחיפות לטיפול של רופאים מומחים בגדה המערבית או בישראל. לדברי ארגון הבריאות העולמי, מבין 27 המטופלים שנפצעו בהפגנות מ־30 במרס עד 30 באפריל והגישו בקשות להיתרים ישראליים ליציאה מעזה לצורך טיפול רפואי, אושרו תשע בקשות (33%), נמוך משמעותית משיעור האישור הכולל של היתרים כאלה ברבעון הראשון של 2018 (60%). מצב זה הגביר את סכנת החיים והסבל של המפגינים הפצועים, ובמקרים אחדים גרם לאובדן גפיים. הרשויות הישראליות הצהירו שבאופן עקרוני לא יתירו לבני אדם שהשתתפו בהפגנות לצאת את עזה לצורך טיפול רפואי בבתי חולים בגדה המערבית או בישראל.[8] לאחר שהארגונים הלא ממשלתיים עדאלה ואל־מיזאן עתרו לבג״ץ בשם שני מטופלים, פסקו השופטים ב־15 באפריל כי האנשים הללו עמדו בקריטריונים להפניה לטיפול רפואי מחוץ לעזה, וכי שום נימוקים ביטחוניים אינם מצדיקים מניעה של היתר יציאה.

* מאמר זה נמסר על ידי נציבות זכויות האדם של האו״ם

המקרה של מוחמד אל־עג׳ורי בן ה־16

מוחמד אל־עג׳ורי, אתלט בן 16, השתתף בראשונה מבין הפגנות "צעדת השיבה הגדולה", ב־30 במרס בצפון עזה. "לא הייתי שם כדי לזרוק אבנים. הלכתי לשם עם החברים שלי כדי להשתתף באופן לא אלים. עמדתי ליד האוהלים אבל זזתי כמה צעדים קדימה כדי לעזור לכמה מהפצועים שנפגעו מהגז המדמיע שירו כוחות ישראליים. בדרך חזרה משם פגע בי מין כדור נפץ מאחורי ברך ימין.

"בהתחלה העבירו אותי לבית החולים אל־עודה, אבל מאחר שהפציעה שלי הייתה חמורה הועברתי משם לבית החולים א־שיפא בעזה. הייתי בחדר ניתוח שש שעות ואחר כך הועברתי ליחידה לטיפול נמרץ. הייתי אמור להישאר ביחידה לטיפול נמרץ, אבל לא היה שם מקום פנוי מרוב פצועים, כך שנשארתי שבוע במחלקה הכללית. במשך השבוע הזה הגשתי שתי בקשות להפניה לטיפול בגדה המערבית ובמצרים אבל לא קיבלתי תשובה לא מהרשויות הישראליות ולא מהמצריות. אחרי שלושה ימים, ב־9 באפריל, הרופאים החליטו לקטוע לי את הרגל, כי לא הייתה שום דרך אחרת להציל את החיים שלי.

"פעם הייתי משחק כדורגל, רץ, קופץ ושוחה. התכוננתי לנסוע לחו״ל להשתתף בתחרות מרתון, כי אני משחק בכמה מועדונים ובנבחרת הלאומית. עכשיו, בגלל המצב שלי, אני לא יכול להשתתף באף אחד מענפי הספורט שבהם השתתפתי בעבר, אבל זה לעולם לא יעצור אותי. אמשיך בחיי כמו קודם, אסתגל ולעולם לא אפסיק לעסוק בספורט."

* מקרה מבחן זה הוכן על ידי משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים.