סכנת הריסות בירושלים המזרחית

בתים ייהרסו בצור באהר בשל קרבתם לגדר ההפרדה

צור באהר (24 אלף תושבים) היא שכונה פלסטינית בדרומה של ירושלים המזרחית. רובה של צור באהר נמצא בתוך שטח השיפוט של עיריית ירושלים, שסופח באופן חד־צדדי, אבל חברי הקהילה מדווחים כי בבעלותם שטח אדמה בגודל 4,000 דונם בשטחי A, B ו־C, כפי שהוגדרו בהסכמי אוסלו. באופן ייחודי, תוואי גדר ההפרדה עוקף את צור באהר כך שחלקים של שטח A, B ו־C נמצאים בעברה ה"ירושלמי". להערכת ועד התושבים המקומי, נכון לעכשיו חיים בשטחים אלה, שמחוץ לירושלים המזרחית, כ־6,000 בני אדם, שהם כרבע מאוכלוסיית השכונה. למרות זאת, ואף על פי שהשטחים הללו מופרדים פיזית מיתר הגדה המערבית, הם לא נכללו בשטח השיפוט של עיריית ירושלים. בפועל, הרשות הפלסטינית אינה יכולה להגיע לשטחי A ו־B בצור באהר ולספק בהם שירותים, אף שהיא עדיין מעניקה היתרי בנייה בשטחים אלה הואיל והסכמי אוסלו הסמיכו אותה לעשות זאת.[1]

מאז בניית גדר ההפרדה ב־2005 התקיימה בנייה בהיקף משמעותי בשטחי A, B ו־C של צור באהר. זאת בשל גידול האוכלוסייה, הגבלות תכנון ואיזור המיושמות בשטחי צור באהר המשויכים לעיריית ירושלים,[2] והקשיים שבהם נתקלים תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית כשהם מנסים להשיג היתרי בנייה מהעירייה.[3] ב־14 השנים האחרונות הוציאו הרשויות הישראליות צווי הריסה נגד עשרות מהמבנים האלה, בעיקר בנימוק של היעדר היתרי בנייה בשטח C. עם זאת, הבניינים האלה כללו גם מבנים בשטחי A ו־B, שקיבלו את היתרי הבנייה הנדרשים מהרשות הפלסטינית.

מאז 2009 הרשויות הישראליות הרסו, או אילצו את בעלי המבנים להרוס 69 מבנים בצור באהר, בנימוק של היעדר היתרי בנייה. 46 מהמבנים האלה היו בתי מגורים מאוכלסים או בתהליך בנייה. עקב כך נעקרו 30 משקי בית; 400 בני אדם בסך הכול, מחציתם ילדים שגילם פחות מ־18, נעקרו או נפגעו בדרכים אחרות מההריסות. המבנים היו ממוקמים ככלל בתוך שטח ירושלים המזרחית כפי שהוגדר על ידי ישראל, למעט שלושה מבנים בשטח A ושני מבנים בשטח C. עשרים מכלל המבנים (כולם בירושלים המזרחית) נהרסו על ידי בעלי המבנים לאחר קבלת צווי הריסה. [4]

לקושי הניצב בפני תושבים פלסטינים המבקשים לבנות בתים היתוסף מאז 2011 צו צבאי שפרסמו הרשויות הישראליות, הקובע אזור חיץ ברוחב 300-100 מטר משני עברי גדר ההפרדה בצור באהר, שבו אסורה כל בנייה. הצו חל על שטחי A ו־B, גם אם הרשות הפלסטינית נתנה את ההיתרים הדרושים. הנימוק שניתן לכך הוא ביטחוני: בשונה מרוב האזורים סביב ירושלים המזרחית, גדר ההפרדה באזור צור באהר אינה עשויה חומת לוחות בטון בגובה שמונה מטר אלא גדרות, מערכת חישה אלקטרונית ודרך סיור. אזור החיץ כולל יותר ממאתיים מבנים, שלדברי מקורות מקומיים כמאה מהם נבנו אחרי מתן הצו הצבאי משנת 2011. בחוות הדעת המייעצת שלו משנת 2004 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק כי חלקי גדר ההפרדה העובדים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, יחד עם משטר השערים וההיתרים הנלווה אליה, מהווים הפרה של מחויבויותיה של ישראל מתוקף המשפט הבינלאומי (ראו להלן: "15 שנים מאז חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי").[5]

ב־11 ביוני 2019 דחה בג״ץ עתירה שהגישו תושבי צור באהר ב־2017. העותרים ביקשו כי הצו הצבאי האוסר בנייה באזור החיץ יבוטל, ו/או שהריסת המבנים שלהם לא תיושם.[6] כעבור שבוע, ב־18 ביוני, שלחו כוחות ישראליים לתושבים "הודעה על כוונה להרוס" בתוך 30 יום, המסתיימים ב־18 ביולי. אף שמבנים אכן נהרסו בקרבת גדר ההפרדה בירושלים המזרחית בגין היעדר היתרי בנייה, מוערך כי זו הפעם הראשונה שבה יבוצעו הריסות בתים בנימוק ביטחוני על סמך הצו הצבאי מ־2011.

הפסיקה נוגעת לעשרה מבנים מאוכלסים או בבנייה, הכוללים כ־70 דירות. כל המבנים מלבד אחד ממוקמים בעברה ה"ירושלמי" של גדר ההפרדה. אם יבוצעו ההריסות, הדבר יגרום לעקירתם של שלושה משקי בית, המונים 17 בני אדם, בהם תשעה ילדים, ומוערך כי 350 בני אדם נוספים ייפגעו בדרכים אחרות.[7] שניים משלושת משקי הבית בסכנת עקירה, המונים תשע נפשות, הם פליטים פלסטינים. תושבים דיווחו כי מאז הפסיקה ביקרו במקום כוחות ישראליים בארבע הזדמנויות לפחות, ביקורים המאותתים כי הריסה של אחד או יותר מהמבנים שנבחרו להריסה קרבה ובאה. בנוסף על כך חוששים התושבים כי כמאה מבנים שנבנו באזור החיץ בצור באהר אחרי מתן הצו הצבאי משנת 2011 מצויים בסיכון מוגבר להריסה.

סיפור אישי: "לא נראה שמישהו מקשיב לנו"

 

אסמעיל עוביידי בן ה־42, אב לשישה, הוא בעליו של אחד הבתים בצור באהר שנבחרו להריסה עד 18 ביולי (מבנה 3 במפה).

"התחתנתי ב־1998 ועד 2016 גרתי בשכונת ג׳בל מוכבר שבירושלים המזרחית. חיינו בקומה השלישית של בית הוריי, אבל מעולם לא היה לנו היתר בנייה. קיבלנו צו הריסה, שלהערכתי שילמתי עליו קנסות בסך 120 אלף ש״ח.

"בגלל הקנסות ומשפחתי שגדלה קניתי ב־2015 את חלקת האדמה הזו. חשבתי שבשטח B יהיה קל יותר להשיג היתר בנייה, ואכן בפברואר 2015 קיבלתי היתר ממשרד השלטון המקומי הפלסטיני.

"חשבתי שאני עושה הכול על פי חוק. השקעתי הרבה כסף בבנייה ובריהוט של הבית שלנו. זמן קצר אחרי שעברנו לפה ב־2016 קיבלנו מהצבא צו הריסה, שהורה לנו להרוס את הבית משיקולים ביטחוניים, מפני שהוא ממוקם קרוב לגדר. שכרתי עורך דין פרטי ושילמתי סכומי כסף עצומים שבית המשפט יורה על ביטול הצו. שכרנו מומחים שיציעו פתרונות חלופיים שיאפשרו לנו להימנע מהכורח להרוס את ביתנו, לרבות בניית קיר בטון במקום הגדר הקיימת, שאותה הצעתי לממן בעצמי. אבל מיצינו את כל האפשרויות ובחודש שעבר מסר בג״ץ את החלטתו הסופית להרוס את הבית.

"התדפקנו על כל הדלתות, ניסינו הכול כדי למנוע את ההריסה. לא נרה שמישהו מקשיב לנו. הם אומרים שהם רוצים להרוס את הבית שלנו משיקולים ביטחוניים, אבל יש בתים קרובים יותר משלנו שנגדם לא הוצאו צווי הריסה. גדר ההפרדה כאן בנויה בצורה רעועה וניתן לעבור אותה בקלות.

עדיין יש לי חוב של כ־400 אלף ש״ח על בניית הבית ואני חייב כסף גם לעורך הדין. היום ביקרו הרשויות בביתנו זו הפעם הרביעית בעשרת הימים האחרונים. הם ממהרים להרוס. זאת טרגדיה."

סיפור אישי: "הזדקנו ואנחנו רוצים לחיות בשלום ובשלווה"

 

ר׳אלב אבו הדוואן, תושב ירושלים בן 63, עבר ממחנה הפליטים שועפאט כדי לבנות בית בשטח A של צור באהר. כעת נשקפת לביתו סכנת הריסה (מבנה 1 במפה).

"בניתי את הבית שלי כאן בצור באהר ב־2016. המשפחה שלנו גדלה ונזקקנו ליותר מרחב. רציתי לבנות בית לי ולשלושת בניי הנשואים, כי כל אחת מהדירות שלנו במחנה הפליטים שועפאט היא בגודל 40 מ״ר בלבד.

"ב־2017 אמר לי אחד השכנים שכוחות ישראליים תלו הודעה ליד הבית שלי. לא מצאתי אותה, אבל פניתי לאגודת 'סנט אִיב' כדי שעורך דין מטעמם יטפל בנושא. כשהתיק שלנו הגיע לבג״ץ באמצע 2017 הורו לנו לא לעשות שום שינויים במבנה עד לקבלת פסיקה. צייתנו. רצינו לבנות ארבע דירות, אבל עד אז הספקנו להשלים את הבנייה של שתיים מהן בלבד. לא הוספתי אפילו שער ראשי, בתקווה שבסופו של דבר נקבל פסיקה נגד ההריסה.

"אבל בית המשפט פסק לטובת הריסה. החיים שלנו קשים ואנחנו מותשים. לפעמים אני חושב שגם אם היינו הולכים לירח היו אומרים לנו שאסור לבנות שם. הזדקנו ואנחנו רוצים לחיות בשלום ובשלווה. אנחנו הולכים מגל עקירות אחד לשני. אנו פליטים, אבי ודודי גדלו ביפו. אני נולדתי בשנת 1956 בעיר העתיקה של ירושלים ואז עברנו בשנת 1966 למחנה הפליטים שועפאט. אם יהרסו את הבית שלנו לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור למחנה. שכר הדירה בירושלים המזרחית גבוה מאוד ואנחנו לא יכולים לעמוד בו. אני באמת מקווה שהבית שלנו לא ייהרס וקורא לכל מי שיכול לעזור לנו לעשות כן."

סיפור אישי: "בירושלים לא נשארו עוד אדמות שאנחנו יכולים לבנות או לחיות עליהן."

מוחמד אבו טייר הוא הבעלים של בניין בבנייה ובו ארבעים דירות, המצוי כעת בסכנת הריסה, בשטח A של צור באהר (מבנה 2 במפה).

"אני מאום טובא, בירושלים המזרחית. בפעם הראשונה קניתי אדמה בצור באהר ב־2009. ב־2010 המנהל האזרחי הישראלי הוציא צו הריסה נגד בנין רב קומות שבניתי בשטח A, אז שכרתי עורך דין. בהתחלה אמרו לי שכאזרח ישראלי אני לא רשאי לשהות בשטח A. אחרי שהסברנו את מעמדי כתושב קבע של ירושלים המזרחית, קיבלנו מסמך מבית אל שבו נכתב כי אין להם סמכות שיפוטית באזור זה, ולכן המשכתי לבנות. המבנה מכיל כעת 36 דירות מאוכלסות ואינו בסכנת הריסה.

"ב־2011 שעבדנו בחלקה סמוכה בשטח B של צור באהר ונאמר לנו שהשטח הוכרז אזור חיץ ביטחוני, בצו מבאי שתוקפו פקע ב־31 בדצמבר 2014. הפסקתי את הבנייה לשלוש שנים. מעולם לא קיבלנו חידוש של הצו, ולכן ב־2015 התחלתי לבנות, אבל קיבלתי צו הריסה מהמפקד הצבאי הישראלי. שכרתי עורך דין פרטי. כשבג״ץ הורה לנו להפסיק את כל העבודות עד לפסיקה הסופית, צייתי. זה היה לפני שנתיים. כעת יש לנו פסיקה סופית להריסה. זה מזעזע.

"יחד עם תושבים אחרים שילמתי כסף עבור חוות דעת מקצין צבא לשעבר הנותן חוות דעת מומחה בעניינים ביטחוניים. כל אחד מאיתנו שילם לו 15 אלף ש״ח. הגשנו את הממצאים לבית המשפט, כולל הצעה להציב מצלמות ולבנות גדר מתכת כמו שיש בסיני. כל ההצעות נדחו ואנחנו לא יודעים למה, כי לחששות ביטחוניים יש פתרונות. אנחנו מרגישים זעם עצום. אדמות מצור באהר ואום טובא הופקעו כדי שיהיה אפשר לבנות את ההתנחלות הר חומה. בירושלים לא נשארו עוד אדמות שאנחנו יכולים לבנות או לחיות עליהן. אנחנו משוכנעים שהמטרה היחידה של כל המדיניות הזאת היא לגרום לעקירתנו ולאלץ אותנו לעזוב את הארץ."

15 שנים מאז חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק[8]

ב־9 ביולי 2004 פרסם בית הדין הבינלאומי לצדק, הגוף המשפטי העיקרי של האו״ם, חוות דעת מייעצת בדבר ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש. בית הדין הבינלאומי לצדק הכיר בכך שישראל "מתמודדת עם מעשי אלימות רבים, חסרי הבחנה וקטלניים נגד אוכלוסייתה האזרחית, [ואולם] האמצעים הננקטים חייבים להתבצע בכפוף למשפט הבינלאומי."

בית הדין קבע כי את אותם קטעים של הגדר העוברים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, יחד עם משטר השערים וההיתרים הנלווה אליהם, לא ניתן להצדיק בנימוק של צורך צבאי ולפיכך הם מהווים הפרה של התחייבויותיה של ישאל במסגרת המשפט הבינלאומי.

בית הדין הבינלאומי לצדק קרא לישראל: להפסיק את בניית הגדר “לרבות בירושלים המזרחית וסביבה”; לפרק את הקטעים שכבר הושלמו; "להעניק פיצויים" בגין "התפיסה וההריסה של בתים, עסקים ונכסים חקלאיים" ו"להשיב את האדמות, הבוסתנים, מטעי הזיתים ויתר נכסי־דלא־ניידי שנתפסו".

כן קרא בית הדין למדינות החברות באו״ם "שלא להכיר במצב הלא חוקי שיצרה בניית החומה בשטח הפלסטיני הכבוש, לרבות בתוך ירושלים המזרחית וסביבה."

בהחלטה ES-10/15 מיום 20 ביולי 2004 דרשה העצרת הכללית של האו״ם מישראל לעמוד במחויבויות המשפטיות שלה כפי שנקבעו בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק.