הידוק הסביבה הכופה סביב הקהילות הבדואיות בקרבת ההתנחלות מעלה אדומים

התפתחויות שחלו מאז תחילת 2017 יצרו לחץ נוסף על קהילות בדואיות פלסטיניות השוכנות בשטח שהרשויות הישראליות הקצו לתוכנית ההתנחלות E1 ולהרחבת ההתנחלות מעלה אדומים ומזרח נפת ירושלים ובקרבת שטח זה. 18 הקהילות הללו נמנות עם קבוצה גדולה יותר של 46 קהילות בדואיות במרכז הגדה המערבית, שהרשויות הישראליות מבקשות "להעביר" לשלושה אתרים שיועדו לכך.

הרשויות הצדיקו את התוכנית בטענה שלתושבים אין שטרי בעלות על הקרקע ו/או היתרי בנייה, וכי ההעברה תשפר את בטיחותם ואת גישתם לשירותים. התושבים, רובם פליטים רשומים מהנגב, מתנגדים נחרצות לתוכנית זו וביקשו הגנה וסיוע במקומות מושבם הנוכחיים.

כפי שקבע מזכ״ל האו״ם, גם בהיעדר הפעלה ישירה של כוח פיסי, העתקת מגוריהן של קהילות אלה לאתר חלופי עלולה לעלות לכדי העברה בכפייה, שהיא הפרה חמורה של אמנת ג׳נבה הרביעית.[1] זאת, משום שלא תיתכן הסכמה אמיתית מצד הקהילות להעתקת מגוריהם במצב שבו מכלול של אמצעים כופה עליהם הלכה למעשה לקום וללכת (לרבות הריסה ואיום בהריסה של רכוש, הגבלות גישה ומניעת תשתית שירותים).

על פי דיווחים באמצעי התקשורת, ועדת השרים לענייני חקיקה קיימה לאחרונה שורת דיונים בהצעת חוק לסיפוחה החד־צדדי של ההתנחלות מעלה אדומים לישראל. זהו צעד ראשוני לקראת הגשת הצעת החוק לאישור הכנסת.[2]

הריסה ועקירה

בחודשיים הראשונים של 2017 הרסו הרשויות הישראליות בסך הכול 24 בתים ומבנים אחרים ב־18 הקהילות הבדואיות בשטח הנפגע, בנימוק של היעדר היתרי בנייה ישראליים. מאחר שהרשויות הישראליות לא אישרו תוכניות מתאר לאף אחת מהקהילות הללו, אין לתושבים כל אפשרות להשיג היתרים כאלה.

כמחצית מהמבנים שנהרסו בפרק הזמן בן החודשיים נבנו במימון תורמים, וניתנו כסיוע הומניטרי. הריסתם גרמה לעקירתם של 133 בני אדם, יותר ממחציתם ילדים. אף שרוב העקורים נותרו באותם מקומות, כשהם חיים בתנאים רעועים ומאוד לא בטוחים, אחרים עברו לגור באופן זמני אצל קרובי משפחה בקהילות סמוכות (ראו מקרה מבחן על ג׳בל אל־באבא).

התקריות הללו באות בעקבות גידול משמעותי בהריסות ובתפיסות בשטח זה בשנת 2016, שבו נבחרו להריסה 85 מבנים בסך הכול, לעומת 32 מבנים בממוצע בשלוש השנים שקדמו לה (2015-2013). 10% מכלל המבנים שנהרסו בשטח C במשך 2016 היו ממוקמים באזור זה, לעומת 6% בשלוש השנים הקודמות. בין 2013 ל־2016 נהרסו כ־180 מבנים ב־13 מ־18 הקהילות, ויותר מ־500 בני אדם נעקרו.[3]

ח׳אן אל־אחמר

• עדכון מהרגע האחרון: ב־5 במרס הוציא המנהל האזרחי הישראלי נגד כל המבנים בקהילה צווי הריסה סופיים שניתן לבצעם כבר ב־12 במרס.

ב־19 בפברואר 2017, בשעות הבוקר המוקדמות, מסרו אנשי המנהל האזרחי הישראלי, מלווים בקבוצה גדולה של אנשי צבא ומשטרה, עשרות צווי הפסקת עבודה באחת מ־18 הקהילות הנפגעות: ח׳אן אל־אחמר – אבו אל־חילו (כ־140 נפש). ראש הקהילה אמר למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים כי במהלך התקרית הודיע לו בכיר במנהל האזרחי שאין להם ברירה אלא לעבור לאחד משני "אתרי העברה" (אל־ג׳בל או א־נוּוֵיְעְמה). ארבעה ימים קודם לכן התקבלו התרעות בדבר ההזדמנות האחרונה להתנגד לצווי הריסה קודמים שהוצאו נגד כמה מבנים נוספים בקהילה.

אומדן ראשוני שביצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים מצביע על כך שבצווים ובהתרעות האחרונים נכללו כל המבנים בקהילה (כ־140 במספר). אלה כוללים בית ספר יסודי שנבנה במימון תורמים ב־2009, בתמיכת ארגון בינלאומי לא ממשלתי, והופעל על ידי משרד החינוך הפלסטיני. נכון לעכשיו, בית הספר משרת כ־170 ילדים מחמש קהילות בדואיות פלסטיניות באזור E1.

ההיגיון וההשלכות החוקיות של הצווים האחרונים עדיין אינם ברורים משום שנגד כל המבנים כמעט קיימים צווי הריסה או הפסקת עבודה שלא בוצעו, ואשר ניתנו לפני חודשים או שנים. רובם מכוסים על ידי צו ביניים שניתן על ידי בג״ץ, המונע מן המנהל האזרחי לבצע את הצווים הללו.

הריסות ועקירה בקהילות בדואיות בשטח תוכנית ההתנחלות E1 ובסביבה

כביש "מרקם חיים" חדש

בדצמבר 2016 הוציאו הרשויות הישראליות צו צבאי להפקעת שטח בגודל 415 דונם ליד שתיים מהקהילות הנפגעות: ואדי ג׳ימל וג׳בל אל־באבא, בנימוק של שיקולים ביטחוניים.[4] על פי נתונים רשמיים, האדמה תשמש לבניית כביש חדש, שיהיה הנתיב העיקרי לתנועת כל כלי הרכב הפלסטיניים בין דרום הגדה המערבית לצפונה, ויתחבר לחלקו הצפוני של נתיב חלופי זה, שטרם נפתח אף שבנייתו הסתיימה לפני שנים אחדות (ראו מפה). הכביש המתוכנן יסיט למעשה את תנועת כלי הרכב הפלסטיניים מהנתיב הנוכחי, העובר לאורך ההתנחלות מעלה אדומים, ויותיר אותו לשימושם הכמעט בלעדי של מתנחלים.[5]

גדר ההפרדה, כמות שאושרה על ידי הקבינט הישראלי ב־2006, תקיף את מעלה אדומים, יחד עם 18 הקהילות הבדואיות ומספר התנחלויות סמוכות; חלק זה של גדר ההפרדה טרם נבנה. הכביש החדש, לרבות חלקיו הבנויים והמתוכננים, לא ייכלל בתוך שטח זה. בעשור האחרון בנו הרשויות הישראליות עשרות קטעי כביש (שלעתים קרובות הם מנהרות, מעברים תת־קרקעיים וכבישים שקועים) המחברים מחדש שטחים פלסטיניים שגדר ההפרדה ניתקה זה מזה, ומכונים בפיהן כבישי "מרקם חיים".

כבישים אלה חוללו אמנם שיפור בגישת פלסטינים, אך בד בבד עוררו חששות בדבר תפיסת אדמות והרס רכוש הממוקם לאורך הדרכים הללו, ובדבר תרומתם לקיטוע הגדה המערבית.

מקורות בקהילות ג׳בל אל־באבא ואל־עזרייה אמרו למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים כי בשתי תקרית הריסה שהתרחשו בינואר 2017, מסר להם איש המנהל האזרחי הישראלי כי בתיהם נהרסים משום שהם ממוקמים לאורך תוואי הכביש המתוכנן. כביש זה מחריף את הסביבה הכופה שחוות כמה מהקהילות הבדואיות המצויות בסכנת העברה בכפייה. נציגי עיריית אל־עזרייה הביעו גם חששות כי הכביש יגרום לשיבושים קשים בתוכניות קיימות לפיתוח העירוני של העיירה.

נתיבי תחבורה חלופיים וקהילות בסכנת העברה בכפייה

הריסה בג׳בל אל־באבא

ב־26 בפברואר 2016 הרס המנהל האזרחי הישראלי, בליווי צבאי, שישה מבנים השייכים לשני משקי בית בג׳בל אל־באבא, אחת הקהילות באזור שהוקצה לתוכנית E1. המבנים שנבחרו להריסה היו שלושה בתי מגורים, שני מחסים לבעלי חיים ובית שימוש חיצוני אחד, כולם בנימוק של היעדר היתרי בנייה.

ב־15 בפברואר 2017 ביקר משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים אצל אחת משתי המשפחות העקורות, שהנכס שלהן ועמו חפציהן נהרס עד עפר. המבנים שנהרסו היו שתי יחידות דיור מברזל מגלוון ועץ, ולול שבו גידלו תרנגולות, תרנגולי הודו וברווזים. לדברי הבעלים, סאלם, בני המשפחה הופתעו מההריסה מפני שהיה להם צו זמני להקפאתה והם לא קיבלו כל התראה על ביצועה.

סאלם, אשתו אום מוחמד וארבעת ילדיהם נותרו בלא קורת גג. אום מחמד, שני בניה (בני 17 ו־18) ושתי בנותיה הרווקות (בנות 23 ו־24) מתגוררים כעת אצל אחיו הנשוי של סאלם בעיירה הסמוכה אל־עזרייה. סאלם חי קרוב לביתו ההרוס, במכונית "פורד טרנזיט" ישנה שהפכה לבית מאולתר וכוסתה ביריעת ברזנט כדי להגן עליו מפני הגשם והקור. המושבים האחוריים של המכונית המסחרית הם חדר השינה והספה, ומראת הצד משמשת כוו לתליית בגדים. האזור מחוץ לדלת הצדדית של המכונית משמש חדר אורחים ומטבח – שטח קטן, בוצי ומבולגן המכיל בקושי שני כיסאות.

המשפחה קיבלה פריטי סיוע הומניטרי בסיסי, בהם שני אוהלים, אבל דיווחה כי לא הצליחה להקימם בשל רטיבות הקרקע, עזוּת רוחות החורף והחשש שהמנהל האזרחי והצבא הישראליים יהרסו אותם. זו הפעם השנייה מאז 2014 שהמשפחה חווה הריסה. סאלם אמר שאחרי ההריסה הראשונה היה במצב כלכלי טוב בהרבה ולכן יכול היה לבנות את ביתו מחדש. הפעם ניסה להקים מחסה זמני מצמיגי גומי, אבל לשווא.

אום מוחמד, אשתו של סאלם, תיארה את הקשיים הפסיכולוגיים שעמם מתמודדת המשפחה. "ההריסה הביאה עלינו חורבן ומצבנו עכשיו בכי רע. אנחנו חסרי בית. מבחינה פסיכולוגית זה התיש את כולנו. אני אישית מרגישה חסרת אונים וחולה. לאן נלך? ואיך נחיה כאן? הרכוש שלנו קבור מתחת להריסות. נאלצתי לשאול בגדים ונעליים מאחותי. הבנות עצובות מאוד; הן איבדו הכול: הבגדים שאהבו והדברים שלהם הן זקוקות. הן לא מרגישות חופשיות או בנוח בבית של דודן, שממילא הוא צפוף ומלא בילדים שלו (יותר מ־13 ילדים) ושתי נשים. הן מרגישות לא בנוח אפילו להכין שם כוס תה. לפני ההריסה, אהבתי לטפח את הבית ולשמור שיהיה נקי ומסודר. עכשיו תסתכלו מסביב. אף אחד לא יכול לחיות ככה. אני לא מבינה איך בעלי יכול לחיות בתנאים כאלה. כל יום אני באה לכמה שעות לראות אותו פה (במכונית המסחרית). גם הבנות שלי באות אבל הן לא יכולות להישאר הרבה זמן. אין איפה להיות ואין איפה לבשל. אין שירותים או מקלחת... המקום שאנחנו שוהות בו הוא לא הבית שלנו. אני לא מרגישה נינוחה או רגועה מספיק לבשל. כשהורסים למישהו את הבית הורסים לו את החיים," אמרה אום מוחמד.