אנו עוקבים היום בעצב אחר הריסת הבתים על ידי הרשויות הישראליות בקהילה הפלסטינית צור באהר. מידע ראשוני המגיע מהקהילה מצביע על כך שהבוקר נכנסו לתחומיה מאות אנשי כוחות ישראליים והרסו מספר מבני מגורים, בהם בתים מאוכלסים, הממוקמים בשטחי A, B ו־C של הגדה המערבית, בעברה המזרח־ירושלמי של גדר ההפרדה. המבצע רחב ההיקף החל בשעות הבוקר המוקדמות, כשעדיין שרר חושך, ובמסגרתו נכפה על משפחות לצאת מבתיהן ונגרמה מצוקה קשה לתושבים. עם האנשים שנעקרו בכפייה מבתיהם או נפגעו בדרכים אחרות נמנים פליטים פלסטינים, שכמה מהם מתמודדים היום עם מציאות של עקירה שנייה בימי חייהם.
ארגונים הומניטריים ערוכים לספק מענה חירום לאנשים שנעקרו מבתיהם או נפגעו באופנים אחרים מהרס נכסיהם הפרטיים. אבל שום סיוע הומניטרי אינו יכול לתפוס את מקומו של בית, או לכסות את ההפסד הכספי האדיר שבעלי הבתים ספגו היום. כמה מבני האדם שנפגעו מדווחים שהשקיעו את כל חסכונותיהם בנכסיהם לאחר שהשיגו את היתרי הבנייה הדרושים מהרשות הפלסטינית. חשיבות רבה נודעה למה שקרה היום בצור באהר כיוון שלבתים ולמבנים רבים אחרים נשקף גורל זהה.
המדיניות הישראלית של הרס נכסים פלסטיניים אינה עולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של ישראל במסגרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בין היתר, הרס רכוש פרטי בשטח כבוש אינו מותר אלא אם "פעולות צבאיות מחייבות זאת לחלוטין", תנאי שאינו חל במקרה זה. יתרה מכך, הרס זה, הכרוך בפינוי בכוח, מחמיר את סכנת ההעברה בכפייה הנשקפת לפלסטינים רבים בגדה המערבית, כולל בירושלים המזרחית.
בשנת 2004 קבע בין הדין הבינלאומי לצדק כי בניית גדר ההפרדה אינה חוקית, ופסק שלא ניתן להצדיק בנימוק של צורך צבאי את המקטעים העוברים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, כפי שקורה בצור באהר, ומשום כך הם מהווים הפרה של מחויבויותיה של ישראל מתוקף המשפט הבינלאומי. לפני מעט יותר מ־15 שנה, כמעט בדיוק של יום, בהחלטה ES-10/15 מ־20 ביולי 2004, דרשה העצרת הכללית של האו״ם מישראל לציית למחויבויותיה המשפטיות כפי שהן מנוסחות בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק.
לו ננקטו צעדים ממשיים להבטיח שעקרונות אלה יכובדו, וכך גם המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי באופן כללי, לא היו תושבי צור באהר נאלצים לחוות את הטראומה שחוו היום, ואת הפרת זכויותיהם.