ראש מערך הסיוע של האו״ם: "שום מקום אינו בטוח" לאזרחים בדרום עזה

מר מרטין גריפיתס, תת־מזכ״ל האו״ם לעניינים הומניטריים ומתאם סיוע החירום

תמליל תדרוך לעיתונות על המצב ההומניטרי בעזה

ג'נבה, 7 בדצמבר 2023

תודה רבה, תודה רבה לכם.

היום מלאו חודשיים ליום שבו החלה הטרגדיה העזתית. היום ההוא, 7 באוקטובר, עם האירועים האיומים שקרו לתושבי ישראל החיים ליד עזה, ואשר הובילו לאירועים הנוראים הנמשכים עד היום.

והמסר שאנו מעבירים – אנו משמע הקהילה ההומניטרית, ואני מייצג כמובן את הקהילה ההומניטרית בכללה, ולא רק את האומות המאוחדות – הוא שבדרום עזה כבר אין לנו פעילות הומניטרית ראויה לשמה. שקצב המתקפה הצבאית בדרום עזה מהווה חזרה על המתקפה בצפון עזה. שהיא לא יצרה מקום בטוח לאזרחים בדרום עזה, דבר שהיה אבן הפינה של התוכנית ההומניטרית להגן על אזרחים ובכך לספק להם סיוע. אבל בלי מקומות מבטחים, התוכנית הרוסה.

כך שמה שיש לנו כרגע בעזה – ובצפון עזה באופן קשה עוד יותר – אבל בעזה, היכן שמשאיות עדיין עוברות מדי יום דרך מעבר רפיח, הוא לכל היותר אופורטוניזם הומניטרי, לנסות להגיע דרך כמה כבישים שעדיין נגישים, שלא מוקשו או נהרסו, לכמה בני אדם שניתן למצוא, היכן שניתן לתת מזון כלשהו או מים כלשהם או אספקה אחרת כלשהי. אבל זו תוכנית של אופורטוניזם. היא בלתי צפויה, לא מהימנה ואם לדבר בכנות, היא איננה בת קיימא.

וכתוצאה של הצהרה ושיפוט אלה של הקהילה ההומניטרית, הקהילה ההומניטרית העולמית, כתב אתמול המזכיר הכללי של האומות המאוחרות [אנטוניו גוטרש], כידוע לכם, לנשיא מועצת הביטחון, והסתמך בפעם הראשונה בכהונתו כמזכ״ל על סעיף 99 של מגילת האו״ם, המדברת על האיום על שלום ובטיחות בינלאומיים כתוצאה מאירוע ספציפי, כפי שהועלה על ידי המזכ״ל ולפי מיטב שיפוטו.

איני רוצה לסיים דברי פתיחה אלה בלי לומר עוד דבר אחד חשוב, והוא: שגם בעודנו אומרים מספיק, די, סוף פסוק, הפסיקו את הלחימה, הבו לנו הפסקת אש מיידית, זה לא אומר שהגורמים ההומניטריים עצמם נמלטים לתפוס מחסה.

אנחנו עדיין נושאים ונותנים, ועם כמה סימנים מבטיחים כרגע, גישה דרך כרם שלום – המעבר האחר, כפי שאתם יודעים, [ממזרח] לרפיח, מישראל אל עזה – שהיה מרכיב חשוב בדיונים זה שבועות אחדים. ויש כעת מספר סימנים מבטיחים שייתכן שנוכל לפתוח בקרוב.

ואנו ממשיכים. אנו עדיין בעזה. [סוכנות סעד והתעסוקה של האו"ם למען פליטים פלסטיניים במזרח הקרוב] אונר״א עדיין בעזה. המשרד שלי [משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים] עדיין שם. אנחנו עדיין פורקים משאיות במעבר רפיח.

אבל מה שאין לנו זו תחושה כלשהי של בהירות תכנונית, תחושה כלשהי של מה יקרה מחר.

וליתר דיוק, איש מאיתנו אינו יכול לחזות איך כל זה ייגמר. איש מאיתנו אינו יכול לראות לאן ילכו כל בני האדם הנדחסים לאותו כיס דרומי של עזה, 2 מיליון בני האדם האלה, איזה עתיד הם חושבים שממתין להם.

זה עתה באתי מישיבה עם הסגל שלי ברחבי העולם, קבורים בטרגדיה של סכסוכים, והם דיברו איתי הבוקר על שני דברים. האחד הוא שבעזה אין יציאה עבור תושבי עזה. והשני הוא שבעזה, כתוצאה מכך, התקווה לעתיד היא, לכל היותר, בגדר מצרך נדיר ומבוקש.

כך שהתוכנית ההומניטרית שלנו כבר אינה תוכנית מתפקדת – היא תוכנית של תגובה להזדמנות. ועם זאת, אנו עדיין מנסים לבנות נקודת גישה חדשה. והמזכ״ל חידש בבירור, באופן נראה לעין ובמהירות את מאמציו לקדם את מה שהוא בהכרח מענה המדיניות הרציני העולמי היחיד לזה, והוא: השתיקו את התותחים.

תודה.

שאלה: מר גריפיתס, שאלה על הסימנים המבטיחים לפתיחה האפשרית של מעבר כרם שלום – מהם הסימנים המבטיחים האלה? תודה.

תת־המזכ״ל גריפיתס: תודה רבה, שאלה ספציפית מאוד – מובן שאנו פועלים למען פתיחת כרם שלום כבר חודשים, כלומר לא חודשים, שבועות. המגעים האלה מתקיימים עם גוף שנקרא מתפ״ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים], הנפגש מדי יום ומדי לילה, ואשר בה מיוצגת ממשלת ישראל, ואגב גם ארה״ב, וכן המצרים והאומות המאוחדות, גם המשרד שלי נוכח. ובמילייה הזה, בסביבה הזו, אנו טוענים בזכות פתיחתו של כרם שלום – לא רק כפתח כדי לאפשר למשאיות לעבור בו ואחר כך דרך רפיח ולבסוף לתוך עזה, אלא כדי לעבור ישירות דרך כרם שלום והלאה לחלקיה הצפוניים של עזה, או לכל מקום שהצורך בו הוא הגדול ביותר. לאחרונה, בימים האחרונים בדיונים האלה, היו כמה סימנים לכך שהמדינות החברות הקשורות לכך, מצרים וישראל כמובן קשורות לכך, נעשו פתוחות הרבה יותר לרעיון של פתיחת כרם שלום, קרוב לוודאי לא בבת אחת, אבל בהחלט באופן הדרגתי.

שנית, יש לי נציג, ממש עכשיו, בירדן, שכבר מארגן את המשלוחים האפשריים של סיוע בדרך היבשה מירדן, שיוכל להגיע ישירות מירדן דרך גשר אלנבי, היישר לכרם שלום – זו נקודת כניסה אחת לכרם שלום. אם נקבל את זה, ובכן, זה יהיה הנס הראשון שנראה זה כמה שבועות, אבל יהיה בכך חיזוק עצום לתהליך הלוגיסטי ובסיס לוגיסטי של הפעילות ההומניטרית. אין בכך כדי לומר שזה יפתור את בעיות הביטחון שכמובן דיברתי עליהן, אבל זה ישנה את טבעה של הגישה ההומניטרית.

שאלה: סוכנות הידיעות השוויצרית – אם זה לא יקרה ואם המצב יימשך כמות שהוא היום, כמה זמן לדעתך עדיין אפשר יהיה להמשיך עם האופורטוניזם ההומניטרי הזה, לכל הפחות? וכמה זמן האוכלוסייה הפלסטינית תוכל לשאת זאת?

תת־המזכ״ל גריפיתס: אני חושב שהחלק השני של שאלתך הוא הקושי העיקרי: כמה זמן יוכלו התושבים הפלסטינים של עזה לשאת זאת? מפני שהם נהדפים עמוק יותר ויותר דרומה. הם אומרים לכולם, כל יום, אנחנו אומרים לכולם כל יום, אין שום מקום בטוח. אין אזורים בטוחים. אנשים אפילו לא מדברים יותר על אזורים בטוחים. אז הם נהדפים דרומה. אנחנו יודעים שלישראל יש מדיניות תקיפה מאוד שאוסרת על כניסת תושבי עזה לישראל, מסיבות שאני חושב שכולנו יכולים להבין. אבל הלחץ הזה, הלחץ הזה יגדל באופן מעריכי בימים האלה. פעילויות הומניטריות, כמו שאתה אומר, אופורטוניזם הומניטרי – זו לא יכולה להיות תוכנית הומניטרית, זה יהיה תיאור גדול מדי עבורה – זה יימשך כל עוד יש בעזה בני אדם ומשאיות שיכולות לעבור את הגבול אל רפיח. זה לא ייפסק.

האנשים בעזה צריכים לדעת, יודעים שסוכנויות הסיוע שעליהן הם סומכים, שאלוהים יעזור לנו, כבר עשרות שנים, לא יזנחו אותם כעת. אבל הסיכויים לביטחון עבור מיליון ויותר בני האדם שנדחסו בכפייה אל הכיס הדרומי הזה – אני לא יודע את התשובה יותר ממך – עדיין לא ראינו את סופו של הסרט הזה. נראה עוד ועוד מזה.

ואנחנו נראה יותר לחץ, ועוד לא התחלנו אפילו לדבר על ההשלכות של הגידול באלימות בגדה המערבית. הדאגה בדבר אלימות בלבנון, החרדות בירדן מפני גלישה אל ירדן. בשבוע שעבר הייתי בעמאן עם הוד מעלתם, בפגישה תפעולית מעשית מאוד על מה יש לעשות כדי לעזור לאנשים בעזה במקום שבו הם נמצאים. מה שקורה בעזה מאלץ את האנשים בעזה לבחור היכן להיות ולבחור על בסיס של אלימות – ולחץ.

שאלה: France24 – תודה על שנפגשת איתנו. שאלה ביחס לביטחון. ראינו לאחרונה שכוחות ישראליים הופכים באופן פעיל אזרחים, אנשי ארגון הבריאות העולמי או אנשי ארגונים הומניטריים, עיתונאים, ליעדים לתקיפה. איך תוכלו לדעת בוודאות ששיירות סיוע הומניטרי לא יותקפו? מה יהיו הראיות שייתנו הכוחות הישראליים? תודה.

תת־המזכ״ל גריפיתס: ראשית כל, זו שאלה טובה מאוד מפני שתוכניות למשלוחים, שיירות, מה שלא יהיה, אף שהמונח שיירה נשמע מעט סוריאליסטי בהקשר של המצב הנוכחי בדרום עזה, עולות לדיון מדי יום או מדי לילה עם הגוף שדיברתי עלו, מתפ״ש. אבל ההסתמכות על הבטיחות של השיירות האלה גם היא דבר נדיר ויקר מציאות, גם היא מוטלת בספק. מפני שהיו ראיות כה רבות למתקפות, למשל, על בני אדם שנעו, חשבו שהם נעים בביטחון מהצפון, אתם זוכרים מבתי חולים בצפון, דרומה – ועדיין הופגזו בדרכם דרומה.

ולכן המושג הזה, הקביעה הזו שאין בעזה שום מקום בטוח נוגעת גם לפעילויות הומניטריות, מה שאומר שאם אתה מתכנן משלוח הומניטרי בעזה היום, אתה חייב להביא בחשבון את האפשרות שהמשלוח ייעצר, יותקף, שאולי ייבזז, שאולי ייעצר, אולי יוסט מדרכו, אולי לא יצליח. אינך יכול להניח, כמו שאנו מניחים ברוב המקומות האחרים בעולם, שתוכנית שהוסכם עליה בין צדדים היא תוכנית שתתנהל ותושלם ללא תקריות בלתי צפויות.

ואני חושב שהאי־הוודאות סביב הסבירות שסיוע יגיע לבני האדם הזקוקים לו היא היבט נוסף של היעדר התקווה עבור האנשים בעזה, משום שהם לא יודעים מתי יגיע משלוח הסיוע הבא ומהיכן. מה שהם כן יודעים זה שהרס מערכת הבריאות, ואני חושב שד״ר תדרוס [אדהנום גברה־יסוס, מנכ״ל ארגון הבריאות העולמי] הודיע היום על קיצו של עוד אחד מקומץ בתי החולים שפועלים, שהשחיקה, ההשמדה, ההרס של מערכת הבריאות משמעם שמחלות, רעב, מחסור מתחרים בהפגזות כסיבת מוות ופציעה של בני האדם בעזה.

בעזה פועלים כיום שניים מפרשי האפוקליפסה – הסכסוך, כמובן, אבל גם מחלות. וזה רק יחמיר, מאחר שאיננו מסוגלים לקיים אספקה לבתי חולים, התפלה של מים ראויים לשתייה וכן הלאה. כך שהווקטורים, הסימנים, המדדים, כולם מצביעים על הכיוון הלא נכון.

שאלה: למעשה, היום ראינו צילומים וסרטונים המראים מעצר של עשרות פלסטינים בצפון עזה, לרבות עיתונאי בשם [השם לא ברור], הוא אחד מחבריי. ראיתי אותו באחד הסרטונים בין העצירים. האם אתה יכול לדעת מה עלה בגורלם של אנשים אלה, או לשלוח סיוע או לעזור להם? והאם ישראל משתפת איתכם פעולה במתן מידע על העצירים מאז 7 באוקטובר? ואנחנו יודעים שמספרם של העצירים האלה הוא יותר מ־2,700 בני אדם. בה בעת אנו שומעים את ארגון האומות המאוחדות מדבר שוב ושוב על עצירים ישראלים המוחזקים בעזה. איך אתה מסווג פלסטינים שנעצרו על ידי ישראל מאז 7 באוקטובר? ולמה אינכם מדברים עליהם באותה רמה כמו העצירים הישראלים? תודה.

תת־המזכ״ל גריפיתס: אינני עורך דין, כך שאני לא מתכוון להיכנס להגדרות של איך לקרוא לאדם אחד ואיך לקרוא לאדם אחר. עבור פעיל הומניטרי, בני אדם נזקקים הם כל האזרחים הנזקקים אלא אם הם לוחמים, בין אם הם עצורים או לא. שחרור בני ערובה, וגם שחרור אסירים פלסטינים, שקרה במהלך ההפוגה בת שבעת הימים בשבוע שעבר, הראה לנו בבירור בכל צילום של איחודם עם משפחותיהם, הזכירו לנו אנושיות מהי. ההפוגה בת שבעת הימים אפשרה לנו גם לבצע מספר תיקונים במערכות, לצייד מחדש מתקנים, הכנות וסיוע.

כסוכנויות הומניטריות איננו מבדילים, במונחים של צורך, בין מי שנעצרו על ידי כל אחד מהצדדים. אנו רוצים שבני ערובה ישוחררו. אמרנו זאת בכל פעם, אנו אומרים זאת בפומבי. אנו מגנים, זו מלה חלשה עד כאב, מצרים על לקיחת בני הערובה כבר ב־7 באוקטובר. אנו מצרים על מעצר של אזרחים, אנו מצרים על הרג של אזרחים, יותר מכול, ואנו מצרים על היעדר היכולת שלנו לתפקד ביעילות לטובת אזרחים אלה, אבל איננו מפלים על פי לאום.

שאלה: תודה רבה. שתי שאלת, אם לא אכפת לך. כלומר, דיברת על המצב בעזה ועכשיו אתה מתמקד כמובן בטווח הקצר. אבל אני תוהה רק, כשמסתכלים על מה שקורה, אם אתה חושב שעזה תהיה אי־פעם, בעתיד הנראה לעין, מקום שניתן לחיות בו, לנוכח ההרס? והשאלה הנוספת שלי היא למעשה על האמון שלך בישראל. מערכת יחסי אמון, מפני שהמתאמת התושבת [וההומניטרית] [לין הייסטינגס], אתה יודע, האשרה שלה לא תחודש. היה הרבה ממה שכאן בג׳נבה יכנו בשם מידע מוטעה, אפילו מידע מסולף במכוון, על תפקידן של סוכנויות הומניטריות, לרבות האו״ם. כוונתי, כלומר, מה התחושה שלך על כך? איך אתה ניגש לכך? זה ודאי מביך.

תת־המזכ״ל גריפיתס: לעיתים זה מביך, אבל ביקרתי בישראל, לפני כעשרה ימים, נפגשתי עם בכירים ישראלים, והם היו קונסטרוקטיביים מאוד. אגב, הם הציגו אותי בפני כמה ממשפחות בני הערובה, וזה היה חשוב מאוד עבורי, להיות מסוגל לדבר איתם ולשמוע מהם ישירות על ההתנסות שלהם. הנציגות הישראלית בוועדת המשא ומתן שהזכרתי קודם, עם המתפ״ש, נושאת ונותנת באופן קונסטרוקטיבי, מדי יום, איננה נעדרת, נוכחת תמיד, וכך גם המשרד שלי, כמובן, וכן הנציגים המצרים, וגם נציגי ארה״ב. כך שאנו ממשיכים לשאת ולתת כשם שאנו עושים בכל מקום אחר בעולם – על סמך העקרונות ההומניטריים ועם שאיפות הומניטריות. אמרתי בפומבי שלא יאה לזלזל במוניטין של עמיתתי המתאמת ההומניטרית לין הייסטינגס, שאני רוחש לה כבוד רב, ואשר מובילה את הצוות שלנו בשטח הפלסטיני הכבוש ועושה זאת זה זמן מה. זו עבודה שלא תמיד היא קלה, תמיד תובענית, תמיד מצריכה נייטרליות. ולין היא אחת מאותם בני אדם שניחנו בכל הערכים האלה. כך שתמיד מצער אותי, כשם שזה ציער באופן שונה מאוד את המזכ״ל, לספוג ביקורת על מה לגישתנו הינו לעשות את עבודתנו. אבל אנו נמשיך לעשות זאת.

ואף שייתכן שיהיו גם רגעים מביכים, יש גם רגעים של הישג, ולכן שמחתי לומר קודם לכן שיש סימנים מבטיחים כפי שהזכרתי, סימנים מבטיחים במשא ומתן עם הרשויות הישראליות על פתיחת כרם שלום. בואו לא נאבד את אמונתנו באפשרויות לאנושיות.

תודה לכם.