(ניו יורק, 5 בינואר 2024) שלושה חודשים מאז המתקפות המחרידות של 7 באוקטובר, עזה הפכה למקום של מוות וייאוש.
רבבות בני אדם, רובם נשים וילדים, נהרגו או נפצעו. משפחות ישנות תחת כיפת השמיים, בטמפרטורות הצונחות. אזורים שאליהם נאמר לאזרחים להתפנות למען ביטחונם מופגזים. מתקנים רפואיים נתונים למתקפות בלתי פוסקות. קומץ בתי החולים שעדיין מתפקדים באופן חלקי קורסים תחת עומס הטיפול בנפגעי טראומה, סובלים ממחסור קריטי בכל סוגי האספקה, ומוצפים בבני אדם נואשים המבקשים מקום מבטחים.
אסון בריאות ציבורי הולך ומתפתח. מחלות מידבקות מתפשטות בתנאי צפיפות היתר במחסים והביוב עולה על גדותיו. ובתוך כל הכאוס הזה, כ־180 נשים פלסטיניות כורעות ללדת מדי יום. בני אדם מתמודדים עם רמות חוסר הביטחון התזונתי הגבוהות ביותר שתועדו אי־פעם. רעב המוני אורב מעבר לפינה.
במיוחד עבור ילדים וילדות, 12 השבועות האחרונים היו טראומטיים: ללא מזון. ללא מים. ללא לימודים. שום דבר מלבד הצלילים המבעיתים של מלחמה, יום אחר יום.
עזה פשוט הפכה למקום שלא ניתן לחיות בו. תושביה חווים מדי יום סכנות לעצם קיומם – והעולם משקיף מן הצד.
והקהילה ההומניטרית נותרה להתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית של מתן תמיכה ליותר מ־2 מיליון בני אדם, והיא עושה זאת בשעה שהעובדים שלה עצמה נהרגים ונעקרים, השבתות התקשורת נמשכות, כבישים ניזוקים ושיירות נקלעות לאש חיה, והאספקה המסחרית החיונית להישרדות כמעט איננה בנמצא.
ובינתיים, מתקפות הרקטות על ישראל נמשכות, יותר מ־120 בני אדם עדיין מוחזקים כבני ערובה בעזה, המתיחות בגדה המערבית מגיעה לנקודת רתיחה, ורוח הרפאים של מלחמה הזולגת הלאה אל תוך האזור מרחפת בקרבה מסוכנת.
עזה הראתה לנו את האנושות במרעה, בד בבד עם רגעי גבורה נאצלים.
ראינו כיצד אלימות אינה יכולה ליישב חלוקי דעות, אלא רק לשלהב את הרוחות ולבנות דורות חדשים של סכנה וחוסר ביטחון.
אנו ממשיכים לדרוש לשים מייד קץ למלחמה, לא רק למען תושבי עזה ושכניה, שגם הם נתונים בסכנה, אלא למען הדורות הבאים, שלעולם לא ישכחו את 90 ימי הגיהינום האלה ואת המתקפות על הצווים הבסיסיים ביותר של האנושיות.
הגיע הזמן שהצדדים יעמדו בכל המחויבויות שמטיל עליהם המשפט הבינלאומי, לרבות החובה להגן על אזרחים ולתת מענה לצורכיהם הבסיסיים, ולשחרר מייד את כל בני הערובה.
הגיע הזמן שהקהילה הבינלאומית תפעיל את מלוא השפעתה כדי שזה יקרה.
המלחמה הזו מעולם לא הייתה צריכה להתחיל. אבל מזמן הגיעה השעה שהיא תסתיים.