המשבר בשטח הפלסטיני הכבוש והשלכותיו

מבוסס על תוכנית המענה ההומניטרי לשנת 2023

השטח הפלסטיני הכבוש נתון במשבר מדיני ממושך, המאופיין ב־55 שנות כיבוש צבאי ישראלי. את המשבר הזה מחריפים היעדר ציות למשפט ההומניטרי הבינלאומי ולמשפט זכויות האדם הבינלאומי, פילוג פלסטיני מבית, והסבבים החוזרים ונשנים של הסלמה במעשי האיבה בין כוחות ישראליים לבין ארגונים פלסטיניים חמושים. המשבר מעלה חששות כרוניים בתחום ההגנה, ויוצר צרכים הומניטריים שיימשכו בהיעדר פתרון מדיני בר־קיימא והזדמנויות לפיתוח נוסף.

במקביל חלים בשטח הפלסטיני הכבוש צמיחה דמוגרפית והליכי עיור מהירים, ומגמות אלה יימשכו גם הן בעתיד הנראה לעין. לפיכך, היעדר הזדמנויות למחייה וחסמים בפניהן מניעים מעגל מחזורי של תלות בסיוע והסתמכות על מנגנוני התמודדות שליליים, בניסיון לתת מענה לצרכים בסיסיים. רמות החוב הגבוהות, כפי שמדווח, והשימוש בחסכונות למתן מענה על צריכים בסיסיים מחריפים עוד יותר את המצב הכספי השברירי של משקי בית ועלולים לצמצם את חוסנם או את יכולתם להתאושש מזעזועים עתידיים.

ברצועת עזה תרמו לתנאי המחיה הקשים הכיבוש הישראלי ושנים של הגבלות תנועה, לרבות מצור שהרשויות הישראליות מטילות, וסבבים חוזרים ונשנים של הסלמה במעשי האיבה בין כוחות ישראליים לבין ארגונים פלסטיניים חמושים. ביוני 2007, אחרי הבחירות למועצה המחוקקת בשנת 2006 והשתלטות חמאס על עזה בעקבותיהן, הטילו הרשויות הישראליות מצור, בנימוק של שיקולים ביטחוניים, ובודדו הלכה למעשה את הפלסטינים בעזה, המונים 2.2 מיליון בני אדם נכון לשנת 2023, מיתר השטח הפלסטיני הכבוש ומן העולם הרחב. במסגרת המצור המוטל על עזה בים, באוויר וביבשה הועצמו עוד יותר הגבלות שהיו קיימות קודם לכן, והוטלו מגבלות חמורות על המספר והקטגוריות הספציפיות של בני אדם וסחורות המורשים לעבור דרך המעברים שבשליטת ישראל. את המצב מחריפות עוד יותר הגבלות שהרשויות המצריות הטילו על תנועה וגישה של בני אדם וסחורות במעבר רפיח, שבין עזה למצרים. גידול אוכלוסין מהיר, לצד הקשיים הניצבים בפני הישגי פיתוח ומשאבים מוגבלים, הביאו להידרדרות נוספת ברמת החיים ובסיכויי הפיתוח בעזה.

בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, הכיבוש הצבאי הישראלי ממשיך לפגוע בזכויות האדם הבסיסיות של פלסטינים. במסגרת הסכמי אוסלו חולקה מרבית הגדה המערבית לירושלים המזרחית ולשטחי A, B ו־C, שכל אחד מהם כפוף לתקנות מנהליות וביטחוניות שונות. בשנת 2002 החלו הרשויות הישראליות בבניית גדר באורך 712 ק״מ, במטרה המוצהרת למנוע פיגועי פלסטינים מהגדה המערבית בשטח ישראל. בשנת 2004 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק כי תוואי הגדר אינו חוקי במקומות שבהם הוא עובר בשטח הגדה המערבית. גדר ההפרדה היא כעת רכיב מפתח בשורה של הגבלות שהרשויות הישראליות מטילות על תנועתם של פלסטינים, המיושמות באמצעות מכשולים פיזיים, דרישות להיתרים והגדרת אזורים כ"מוגבלים" או "סגורים" למטרת שימוש כשטחי ירי או שטחים צבאיים. גדר ההפרדה חוללה שינוי בגיאוגרפיה, בכלכלה ובחיים החברתיים של פלסטינים החיים בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית. הפיצול הגיאוגרפי והמנהלי בגדה המערבית מבודד משפחות וקהילות זו מזו ומהשירותים הדרושים להן, ופוגע ישירות ברווחתם הגופנית, הנפשית והחברתית של פלסטינים.

באופן כללי יותר, הסכסוך המתמשך, מעשי האיבה המתחוללים בין כוחות ישראליים לבין חמאס, ארגון הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני וארגונים חמושים אחרים, שעוררו חששות בדבר שימוש לא מובחן, לא מידתי או לא חוקי בכוח, לצד שורה של נהגים הקשורים לכיבוש, לרבות השימוש האפשרי בכוח מופרז, הריסות, פינויים, הרחבת התנחלויות ואלימות הקשורה למתנחלים – גורמים כולם לחוסר ביטחון, מונעים התקדמות חברתית־כלכלית ואף הופכים מגמה זו, יוצרים אקלים של חשדנות ומתיחות בין פלסטינים לבין ישראלים, וחותרים תחת פתרונות מדיניים.

יתרה מכך, טרם יושב הפילוג הפלסטיני מבית בין חמאס (בעזה) לבין הרשות הפלסטינית בהנהגת פת״ח (בחלקים של הגדה המערבית), שהחל ב־2007, והדבר מעמיק את הפיצול הטריטוריאלי בין שני האזורים ומצמצם את יכולתם של המוסדות המקומיים בעזה לספק שירותים בסיסיים. את הפילוגים המדיניים ותחושת שלילת הזכויות בגדה המערבית מעמיקים עוד יותר אי־קיום בחירות מאז 2006, פיזור המועצה המחוקקת הפלסטינית ב־2018 והוצאת צווים נשיאותיים.