שלוש שנים מאז הסכסוך בשנת 2014, 29 אלף בני אדם עדיין עקורים

מעשי האיבה בין ישראל לארגונים חמושים פלסטיניים, שנמשכו מ־8 ביולי עד 26 באוגוסט 2016, היו ההרסניים ביותר שידעה רצועת עזה מאז הכיבוש הישראלי ב־1967. במעשי האיבה האלה נהרגו 2,251 פלסטינים, בהם לפחות 1,462 אזרחים, ו־71 ישראלים, חמישה מהם אזרחים. יותר מ־11 אלף פלסטינים נפצעו, בהם מאות שנותרו נכים לטווח ארוך, ושיעור עצום מן האוכלוסייה, במיוחד ילדים, לקו בטראומה. ההרס או הנזק הקשה שנגרם לכ־17,800 יחידות דיור הותירו כ־100 אלף בני אדם עקורים. גם לתשתית, לעסקים ולאדמות החקלאיות בעזה נגרם נזק משמעותי. כיום, כעבור שלוש שנים, מרבית אוכלוסייתה של עזה עדיין נאבקת במידה זו או אחרת להתמודד עם תוצאותיו של הסכסוך.

במהלך מעשי האיבה ביצעו שני הצדדים הפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אבל מיצוי הדין בגינן נותר חמקמק. חקירות פליליות ישראליות של הפרות לכאורה של דיני המלחמה הביאו להגשת כתבי אישום נגד חיילים במקרה אחד של ביזה,[i] ואילו הרשויות הפלסטיניות לא ניהלו חקירות משמעותיות כלשהן.

עקורים פנימיים

על סמך הרישום שערכה קבוצת העבודה לענייני עקורים (ראו מסגרת רקע), כ־29 אלף (יותר מ־5,500 משפחות) מתוך 100 אלף בני האדם שהיו עקורים בתום הסכסוך עדיין היו עקורים בשלהי אוגוסט 2017. בתיהם של כשליש ממי שעדיין עקורים (9,800 בני אדם) נבנים מחדש כעת, ואילו ל־19,200 העקורים הנותרים לא הוקצה מימון כלשהו לשיקום ולא נראה שעקירתם תסתיים בעתיד הנראה לעין.

הסיבה העיקרית לעיכובים המתמשכים בשיקום היא היעדר מימון. לדברי המשרד הלאומי לשיקום עזה של הרשות הפלסטינית, נכון ליולי 2017 שולמו רק שני שליש מכ־500 מיליון הדולר הדרושים לשיקומם של בתים שנהרסו כליל.[ii]

גם הגבלות על יבוא חומרי בניין בסיסיים לעזה, שאותן מטילה ישראל בנימוק של שיקולים ביטחוניים, האטו את קצב השיקום, אף כי במידה פחותה. עם זאת, חומרים מוגבלים הוכנסו לעזה באופן סדיר באמצעות המנגנון הזמני לשיקום עזה, שהאו״ם, הרשות הפלסטינית וישראל הסכימו על הקמתו ב־2014.[iii]

לדברי קבוצת העבודה לענייני עקורים, רוב העקורים (88%) דיווחו שהם מתגוררים בשכירות, והנותרים מתגוררים בתוך בתיהם שנפגעו או בקרבתם (7%), אצל קרובי משפחה (3%) או במחסים מאולתרים / קרוואנים (2%). לאור מלאי הדירות המוגבל, מאמינים כי כמה מהמשפחות בקטגוריה הראשונה שוכרות למעשה חדרים בבתי המשפחות המורחבות שלהן או ביחידות שאינן מיועדות למגורים.

המחסור בדיור בעזה ממשיך לעורר דאגה. דוח של ארגון הגג של גופי הסיוע של האו״ם בשטח הפלסטיני הכבוש הדגיש את העובדה שהמחסור בדיור גדל, מ־71 אלף יחידות דיור ב־2012 ל־120 אלף יחידות דיור כיום, בעיקר בשל הגידול הטבעי של האוכלוסייה במקביל למאמצי השיקום הקשורים בסכסוך.[iv]

סיוע במזומן למחסה זמני, בשווי 200 עד 250 דולר למשפחה לחודש, היה צורת הסיוע העיקרית שהקהילה ההומניטרית סיפקה למשפחות הזכאיות לו, והוא אפשר למשפחות לשכור דיור עד שבתיהן ייבנו מחדש או ישוקמו. חוסרים משמעותיים במימון קטעו את חלוקת הסיוע במזומן: תוכנית הפיתוח של האו״ם, הצפויה לכסות כ־500 משפחות עקורים שאינם פליטים, לא חילקה סיוע במזומן למחסה מאז תחילת 2017, ואילו סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א), האחראית ל־4,500 משקי בית עקורים של פליטים, מיצתה ביוני 2017 את עתודות המזומן שלה עבור מענה זה. 450 משפחות נוספות שאינן משפחות פליטים משכונת א־שג׳עיה בעיר עזה מקבלות תשלומים מאגודת הסהר האדום הפלסטיני, כחלק ממיזם בן שנה אחת במימון טורקיה, האמור להסתיים בדצמבר 2017. נכון לעכשיו זקוקה תוכנית הפיתוח של האו״ם ל־1.5 מיליון דולר ואונר״א ל־4 מיליון דולר, לכיסוי העקורים שבהם הן מטפלות עד לסוף 2017.

האי־ודאות האופפת את הפסקת הסיוע במזומן למחסה עוררה בקרב משפחות שאינן יכולות להרשות לעצמן תשלום דמי שכירות חששות מפני פינוי והעברה נוספת. ראיות אנקדוטליות שגבו ארגונים הומניטריים שותפים התומכים בעקורים מצביעות על כך שהפסקת הסיוע במזומן למחסה גרמה לצבירת חובות ולאימוץ מנגנוני התמודדות שליליים, כגון הוצאת ילדים מבתי ספר בניסיון לקצץ בהוצאות, ו/או העסקת ילדים ליצירת הכנסה. מקרים כאלה מופנים לקבלת סיוע מכוח המשימה לענייני חינוך או כוח משימה רלבנטי אחר.

200 אלף ילדים עדיין זקוקים לתמיכה פסיכו־חברתית

* חלק זה של המאמר נמסר על ידי יוניצף

הטראומה במהלך סבבים עוקבים של מעשי איבה, יחד עם עשר שנות מצור ישראלי ופילוגים פלסטיניים מבית, פגעו בחוסן של שני מיליון בני האדם, מחציתם ילדים, החיים במובלעת החוף.

אומדן שאונר״א ביצעה במאי 2017, כחלק מתוכנית בריאות הנפש בקהילה שהיא מקיימת, ואשר בדק את רווחתם של פליטים פלסטינים, ילדים ובוגרים, מצא כי 30% מהילדים הצעירים חווים קשיים רציניים, כגון היפראקטיביות, (מגלים אי־שקט, מתנועעים בעצבנות או שדעתם מוסחת בקלות) ותסמינים רגשיים (תחושת אומללות, פחד או דאגה). כ־48% מהמבוגרים המטופלים בקליניקות של אונר״א חווים "רווחה נפשית ירודה".[v] ילדים והורים כאחד דיווחו על בעיות רגשיות, שרבות מהן ייחסו המשיבים לסכסוך, למצור ולפילוגים פלסטיניים שנודעות להם השלכות על אספקת החשמל.

ב־2016 זיהתה הסקירה הכללית של צרכים הומניטריים 235,633 ילדים הזקוקים לשירותי הגנה על ילדים, לרבות תמיכה פסיכו־חברתית. ב־2017 פחת מספר זה במידה שולית בלבד (3%). עם הזקוקים לתמיכה נמנים ילדים פגיעים החיים בשטח שהגישה אליו מוגבלת ליד גדר המערכת עם ישראל, עקורים, וילדים מהיישובים הדחוקים ביותר לשוליים, הפגיעים ביותר מבחינה חברתית־כלכלית ואלה שמקבלים שירותים בהיקף הקטן ביותר ברחבי רצועת עזה.

השירותים בתחומי ההגנה על הילד ותמיכה פסיכו־חברתית שמספקים 29 ארגונים הגיעו ב־2016 לכ־195,400 ילדים (83% מאוכלוסיית היעד ל־2016). במחצית הראשונה של 2017 הגיעו שירותים אלה ל־42,500 ילדים (19% מאוכלוסיית היעד). השירותים כוללים ניהול פרטני של כל מקרה, תמיכה פסיכו־חברתית קבוצתית מובנית ופרטנית, חינוך להקניית כישורי חיים, תוכניות אינטראקציה בין הורים לילדים, הבעה באמנויות, חינוך לסיכוני נפלי מלחמה, וספורט ופעילויות פנאי.

אחד הקשיים המשמעותיים הוא הפילוג המדיני בין הרשויות המנהליות בעזה לאלה בגדה המערבית. פילוג זה תורם למשבר ההומניטרי ולירידה החדה ברמות המימון ההומניטרי, הפוגעת ביכולות לתת מענה לצרכים.

שירותים שניתנו על ידי כוח המשימה לענייני הגנה ורמות המימון ל־2016 ול־2017

קבוצת העבודה לענייני עקורים

קבוצת התיאום בין כוחות המשימה הקימה את קבוצת העבודה לענייני עקורים בעקבות מעשי האיבה ב־2014, כדי לעקוב אחר מצב העקורים, לשתף מידע על אודותיהם ולהבטיח מענה משולב לצורכיהם. בראש הקבוצה עומד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים וחברים בו כל סוכנויות האו״ם, הארגונים המקומיים והבינלאומיים הלא ממשלתיים והרשויות המקומיות המעורבים בהגשת סיוע לעקורים. במחצית השנייה של 2015 ביצעה קבוצת העבודה לענייני עקורים רישום מחדש וסקר פרופיל פגיעוּת שהתמקד ביותר מ־16 אלף משקי בית עקורים, במטרה לקדם תיאום, תכנון וקידום מדיניות הומניטריים. 

המצוקות עימן מתמודדים פלסטינים עקורים בשל המגורים לטווח ארוך בקרוואנים

במעשי האיבה בשנת 2014 בעזה, עזבו ח׳דר אל־מסרי, רעייתו וילדיו את ביתם שבבית חנון וביקשו מחסה ללילה אחד בבית הספר של אונר״א בשכונתם. אחר כך, כשההפגזות גברו, עברו לג׳באליה, לבית ספר אחר של אונר״א שבו שהו עד להפסקת האש, 51 ימים מתחילת מעשי האיבה. כששבו לביתם בבית חנון, גילו בני המשפחה שנהרס כליל, ולכן עברו ל”מרכז קולקטיבי" חדש שנפתח בבית ספר של אונר״א בבית חנון. אחרי שנאלצה לעבור חמש פעמים בין בתי ספר של אונר״א ובתי ספר ציבוריים, קיבלה המשפחה באמצע אוקטובר שני קרוואנים ממשרד העבודות הפלסטיני.

ח׳דר מובטל כרגע ותלוי לחלוטין בסיוע למזון מאונר״א, הניתן למי שסווגו על ידי אונר״א כסובלים מעוני מחפיר. את החיים בקרוואן תיאר כ"פתרון קטלני. המקום מחניק, זוחלים חודרים לקרוואן וחופרים בו חורים, והטמפרטורה גבוהה מאוד בקיץ ונמוכה מאוד בחורף." אחיינו של ח׳דר, שגר גם הוא בקרוואן, נהרג כשדלת הקרוואן נפלה עליו, גיסתו הפילה את עוברה ואחיו נכווה בידיו בשל קצרים חשמליים. בתקרית אחרת קרס חלק מגג הקרוואן ונפל על ילדיו של ח׳דר, אף שאיש לא נפגע.

שבעת ילדיו של ח׳דר (בגילים שבין שנה ל־12) סובלים מבעיות עור בשל יתושים וחרקים אחרים. המים המוזרמים בצנרת מהעירייה מגיעים לקרוואן פעם בשלושה ימים, ולכן המשפחה נאלצת לקנות מי שתייה ומכבה את החשמל מחשש לקצרים קטלניים.

ילדיו של ח׳דר סובלים מעקה (סטרס) פסיכו־חברתית ובהישגיהם בלימודים ניכרה ירידה משמעותית: כמה מהם נכשלים במבחנים בתחומים שקודם לכן עשו בהם חיל.

למעשה, ח׳דר הסביר שאחרי הקיץ סירבו בנותיו לחזור לבית הספר משום שלא היו להן תלבושת אחידה או ילקוטים. הוא אמר שחיפש נואשות מישהו שילווה לו כסף לרכישת ציוד לבית הספר.

"אנחנו מקווים שהחורף לא יגיע, ואנחנו לא אוהבים את הקיץ," אמר ח׳דר. ואחת מבנותיו הוסיפה, "בחורף קר מאוד ואנחנו לא יכולים לזוז, ובקיץ החום לוהט ואנחנו לא יכולים לנשום."

ביתו של ח׳דר עשוי להיבנות מחדש בעתיד הקרוב בעזרת תמיכה מאונר״א, ואחרי שהבנייה התעכבה בשל סוגיית בעלות. אף שהבית החדש יהיה קטן יותר מקודמו, תנאי החיים של המשפחה ישתפרו באופן דרסטי. המקרה של ח׳דר הופנה גם לארגונים המנסים לספק לבנותיו את התמיכה הדרושה שתאפשר להן לחבוש את ספסל הלימודים.