סקירה כללית | מרס 2018

ב־30 במרס נהרגו 18 פלסטינים מידי כוחות ישראליים (או מתו מאוחר יותר מפצעים שנגרמו להם ביום ההוא) ו־1,400 נוספים נפצעו, יותר ממחציתם מתחמושת חיה, כפי שעולה מנתוני משרד הבריאות הפלסטיני. זהו מספר הנפגעים הרב ביותר ביום אחד ברצועת עזה מאז מעשי האיבה ב־2014. הרשויות הישראליות האשימו את משרד הבריאות הפלסטיני בניפוח מספר הפצועים מתחמושת חיה. לא דווח על נפגעים ישראלים. רוב הנפגעים נפגעו בהקשר של הראשונה בשורה של הפגנות המוניות, המאורגנות כחלק מ"צעדת השיבה הגדולה" ומתוכננות להתקיים ליד גדר המערכת עם ישראל בין 30 במרס ("יום האדמה") ל־15 במאי, יום השנה ה־70 למה שהפלסטינים מכנים ה"נכבה" של 1948.[1]

בהתאם לבקשת המארגנים התקיימו ההפגנות במידה רבה ללא גילויי אלימות, אך כמה פלסטינים התקרבו לגדר ויידו אבנים, ולדברי מקורות ישראלים גם זרקו פצצות תבערה, על כוחות ישראליים. לקראת ההפגנות הגביר הצבא הישראלי באופן משמעותי את נוכחותו באזור, הקים סוללות עפר כדי להשקיף על גדר המערכת והציב בשטח יותר ממאה צלפים.

ארגונים פלסטיניים, ישראליים ובינלאומיים לזכויות האדם הביעו חששות בדבר האפשרות של שימוש מופרז בכוח על ידי כוחות ישראליים, והצביעו בהקשר זה על ריבוי הנפגעים בקרב מפגינים לא חמושים. הצבא הישראלי אמר שהגיב רק על מתקפות אלימות שכוונו לעבר חיילים או נועדו לפרוץ את גדר הגבול, והצהיר כי עשרה מן ההרוגים היו אנשי חמאס וארגונים חמושים אחרים. מזכ״ל האו״ם הביע חשש עמוק לנוכח העימותים והנפגעים, וקרא לקיים חקירה בלתי תלויה ושקופה של התקרית.[2]

מתקנים רפואיים בעזה, הכורעים ממילא תחת נטל המחסור רב־השנים באספקה רפואית, חשמל ודלק, מתקשים להתמודד עם ריבוי הנפגעים. כוח המשימה לענייני בריאות, בהובלת ארגון הבריאות העולמי, עוקב אחר המצב ומספק תמיכה, בתיאום עם כל הארגונים השותפים בתחום הבריאות.

אירועים אלה מתרחשים בהקשר של מצב הומניטרי מידרדר בעזה, בעקבות יותר מעשור של מצור ישראלי, סבבים חוזרים ונשנים של הסלמה במעשי האיבה, וניסיונות כושלים ליישב את הפילוג המדיני מבית. כמתואר באחד המאמרים בגיליון זה הירחון ההומניטרי, נכון לסוף פברואר יותר מ־20 אלף בני אדם עדיין עקורים כתוצאה ממעשי האיבה ב־2014, שהיו ההרסניים ביותר בעזה מאז הכיבוש הישראלי ב־1967. העקורים חיים בתנאים לא יציבים ובחוסר ודאות מתמיד.

מאמר נוסף בגיליון זה של הירחון מפנה זרקור אל מצבו של ענף הדיג בעזה ומעלה החששות הקשורים במצב זה. בהקשר של שיעור גבוה של אבטלה וחוסר ביטחון תזונתי, ענף הדיג הוא אחד ממקורות התעסוקה הבודדים שעדיין קיימים בעזה מחוץ לשירות הציבורי. חיל הים הישראלי מגביל, בנימוק של שיקולים ביטחוניים, את גישתם של דייגים לשטחים ימיים למרחק של שישה מיילים ימיים בלבד מהחוף, ופעמיים בשנה, בעונת דיג הסרדינים, מרחיב תחום זה לתשעה מיילים ימיים מהחוף לאורך החוף הדרומי. אף שבשנתיים האחרונות הגדילו ההרחבות הללו משמעותית את השלל הכולל, נותר שלל זה מוגבל לסרדינים ששוויים נמוך, עובדה המקשה על פרנסת הדייגים. בנוסף על כך, נהגים שבהם משתמש חיל הים הישראלי, ובמידה פחותה חיל הים המצרי, על מנת לאכוף את הגבלות הגישה, לרבות ירי בתחמושת חיה, עוררו שורה של חששות בתחום ההגנה.

ולבסוף, גיליון זה של הירחון ההומניטרי מדגיש גם את מצבן של 189 קהילות חלשות ופגיעות ברחבי הגדה המערבית, שיותר מ־220 אלף תושביהן מתמודדים עם קשיים בגישה לשירות רפואה בסיסיים, ולפיכך נעזרים בשירותיהן של מרפאות ניידות שמפעילים ארגונים שותפים הומניטריים. אלא שבשל פערי מימון קשים הופסקו מאז תחילת 2018 השירותים ל־35 מהקהילות הללו, ואם לא יימצא באופן מיידי מימון נוסף ייפול גורל דומה בחלקן של 11 קהילות נוספות.