סקירה כללית: מאי 2019

מאז סוף מרס 2018 השתתפו אלפי פלסטינים בהפגנות השבועיות של "צעדת השיבה הגדולה" בקרבת גדר המערכת הישראלית המפרידה בין רצועת עזה לישראל, העלו על נס את זכות השיבה של פלסטינים וקראו להסיר את המצור הישראלי. ריבוי הנפגעים מקרב מפגינים פלסטינים לא חמושים, ובמיוחד השיעור הגבוה של נפגעי תחמושת חיה –בנסיבות שדומה שלא נראה שנשקפה בהן סכנה מיידית של מוות או פציעה חמורה לחיילים ישראליים מעבר לגדר – עורר חששות בדבר שימוש מופרז בכוח בידי כוחות ישראליים.[1] חלקו הראשון של גיליון החודש של הירחון ההומניטרי בוחן את ההשלכות ההומניטריות של פציעות אלה על הנפגעים עצמם, ואת ההשלכות על מערכת הבריאות בעזה, המתקשה מלכתחילה לעמוד בנטל.

ב־29 במאי פרסם ארגון הבריאות העולמי דוח על פצועים פלסטינים בשנה הראשונה ל"צעדת השיבה הגדולה", על סמך מחקר שניהל ארגון הבריאות העולמי בשיתוף פעולה עם יותר מ־20 סוכנויות. מ־30 במרס 2018 עד 30 במרס 2019 נהרגו 277 פלסטינים ויותר מ־28 אלף נפצעו במהלך התקופה שבה התקיימו הפגנות אלה. הדוח מציין כי נקודות ייצוב הטראומה, שארגון הבריאות העולמי הקים בתמיכת משרד הבריאות ואגודת הסהר האדום הפלסטיניים, הסירו מרשת בתי החולים בעזה, הכורעת ממילא תחת העומס, נטל משמעותי של נפגעי טראומה כתוצאה מ"צעדת השיבה הגדולה", וכי על פי הערכות חייהם של בין 435 ל־1,277 בני אדם ניצלו הודות למסלול ייצוב הטראומה וההפניה להמשך טיפול.

ואף על פי כן, כ־60% מפצועי "צעדת השיבה הגדולה" נזקקו לטיפול בבתי חולים, בהם יותר מ־6,800 נפגעי ירי. לדברי ארגון הבריאות העולמי, "גם שירותי חירום מוכנים היטב במערכות הבריאות המצוידות במיטב הציוד בכל מקום בעולם היו מתקשים לעמוד בכך, אך עבור בתי החולים בעזה היווה מצב זה אתגר שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו."[2]

השימוש שעושה ישראל בתחמושת בעלת מהירות לוע גבוהה נגד מפגינים הסב "נזק נרחב לעצמות ונזק בלתי הפיך לעצבים ולכלי דם. לעיתים קרובות פציעות כאלה נעשות מורכבות עוד יותר בשל נזק נרחב לרקמות רכות."[3] כל אלה הובילו לפציעות משנות חיים לצמיתות: להערכת ארגון הבריאות העולמי, בין 20% ל־30% מנפגעי ירי שנפצעו בגפיים, בין 1,209 ל־1,746 מטופלים, יזדקקו לסוג כלשהו של טיפול מומחים שלישוני.

מתן טיפול כזה יצריך משאבים נוספים, וזאת ממערכת בריאות המתמודדת עם קשיים ארוכי שנים, לרבות מחסור בתרופות ובציוד רפואי חד־פעמי, משבר משכורות מתמשך הפוגע בעובדים ממשלתיים, והיעדר מימון. כפי שציין ד"ר ג׳ראלד רוקנשאוב, העומד בראש משרד ארגון הבריאות העולמי בשטח הפלסטיני הכבוש, "התערבויות לטיפול בטראומה בעזה אינן רק מענה למקרי חירום, אלא גם השקעה ארוכת טווח בבניית יכולתה של מערכת הבריאות לטפל בפערי השירות הקריטיים הקיימים בה זה שנים רבות." בשל הגידול העצום במספר הפצועים, מגזר הבריאות היה היחיד שביקש הגדלת מימון במסגרת תוכנית המענה ההומניטרי לשנת 2019, לעומת שנת 2018: עד לסוף מאי הובטחו כ־42% מ־32 מיליון הדולר המבוקשים.

קושי נוסף הניצב בפני פצועי "צעדת השיבה הגדולה" הוא ההגבלות הישראליות המתמשכות על גישת מטופלים הזקוקים לטיפול רפואי שאינו זמין בעזה. בין 30 במאי 2018 ל־30 באפריל 2019, רק 17% מ־550 הבקשות שמטופלים שנפצעו ב"צעדת השיבה הגדולה" הגישו להיתרי יציאה מעזה דרך מעבר ארז, על מנת להגיע לטיפול רפואי בישראל ובגדה המערבית, אושרו עד למועד התור שנקבע למטופלים. אף שמעבר רפיח הנתון לשליטת מצרים נותר פתוח באופן כמעט רצוף מאז יולי 2018, היציאה למצרים, לרבות יציאת מטופלים, נותרה מוגבלת, כפי שימחיש אחד ממקרי המבחן בגיליון הנוכחי של הירחון ההומניטרי.

מאמר נוסף בגיליון זה של הירחון הנוכחי נוגע למשטר התכנון המגביל בירושלים המזרחית, ההופך את השגתם של היתרי בנייה לכמעט בלתי אפשרית עבור פלסטינים המבקשים מענה לצורכי הדיור והתשתית הבסיסיים שלהם. כתוצאה מכך שכונות שלמות נבנות בלי היתרים ולפיכך חיות בצילה של סכנת הריסה ועקירה.

אחת השכונות הללו היא ואדי יאסול שבאזור סילוואן, שבה מתגוררים כ־700 פלסטינים. הרשויות הישראליות הגדירו את השכונה כ"שטח ירוק", ודחו שוב ושוב ניסיונות של התושבים לשנות את ייעוד השכונה ל"מגורים". כ־500 בני אדם החיים ב־50 מבנים בוואדי יאסול מצויים בסכנת עקירה, לאחר שכמעט כל אמצעי הסעד המשפטי מוצו. מספר מבנים בשכונה נהרסו באפריל, החודש שבו תועד המספר הגדול ביותר של בתים שנהרסו בירושלים המזרחית בחודש יחיד מאז החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לתעד זאת באופן שיטתי, בשנת 2009. חמישה בני אדם נפצעו קשה מידי כוחות ישראליים במהלך מבצע ההריסה. אחד ממקרי המבחן בגיליון הנוכחי סוקר זאת, ואת ההשלכות של ההריסות על התושבים שאיבדו את בתיהם, לרבות על ילדיהם.