גישה לחינוך בשטח C של הגדה המערבית

בשל משטר התכנון המגביל המיושם בשטח C, המהווה יותר מ־60% משטח הגדה המערבית ושלישראל יש בו שליטה כמעט בלעדית, בלתי אפשרי למעשה לפלסטינים להשיג היתרי בנייה. מצב זה מונע מהם לפתח בקהילותיהם שירותים בסיסיים, לרבות חינוך. ביותר משליש מהיישובים בשטח C (189 מתוך 532) אין בתי ספר יסודיים וילדים נאלצים לנסוע – ולעתים ללכת ברגל – מרחקים ארוכים כדי להגיע לבית הספר הקרוב ביותר.

ילדים מסוימים, בהם כאלה המתגוררים בשטח העיר חברון הנתון לשליטת ישראל (H2), נאלצים לעבור במחסום צבאי ו/או נחשפים להטרדות של מתנחלים בדרכם לבית הספר. לעתים קרובות משפחות מאמצות מנגנוני התמודדות שליליים, לרבות הוצאת הילדים מבית הספר, נוהג הפוגע במיוחד בילדות פלסטיניות.

עבד אל־רחים בישאראת, אל־חדידייה, טובאס

מאי 2011: "שמונים אחוזים מהילדים נושרים מהלימודים"

ארבע קהילות הרועים באזור אל־בקעיה שבצפון בקעת הירדן: מכחול, אל־חדידייה, ח׳רבת סמרה וח׳רבת חומסה (שאוכלוסייתן מונה כ־500 נפש) ממוקמות בשטח C. משטר התכנון המגביל אינו מאפשר לבנות באזור זה בתי ספר, ובשנת הלימודים 2011-2010 נאלצו 166 ילדים מארבע הקהילות הללו לנסוע בין 27 ל־45 ק״מ על מנת להגיע לבתי הספר היסודיים שלהם. כמחצית מהם למדו בבתי ספר בעיירות טובאס וטמון, שכדי לבקר בהם נאלצו לעבור באחד משני המחסומים אל תוך האזור (חמרה ותייסיר). תושבים, לרבות הנהג של אוטובוס ההסעות שבו נוסעים התלמידים, דיווחו על תקריות תכופות של התעמרות והשפלות בידי חיילים ישראלים הדורשים מהילדים לרדת מן האוטובוס כדי שיערכו עליהם חיפוש.

עבד אל־רחים בישרת, תושב אל־חדידייה בן 62, אמר למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים:

"כדי להשלים את לימודיהם, ילדים הולכים לטמון ושוהים שם כל השבוע, ואילו הוריהם נשארים בקהילה. אחד הילדים הגדולים יותר מטפל באחרים כשהם בעיירה. כתוצאה מכך, לעתים קרובות כמעט שאין פיקוח על הילדים והם מקבלים מעט מאוד תמיכה בהכנת שיעורים. לי למשל יש 11 ילדים בגילים שבין שבע ל־17, החיים לבד באותה דירה. באופן כללי, או שהילדים אינם מצליחים בלימודים או שהם נתקפים געגועים ורוצים לחזור הביתה. הייתי אומר שכ־80% מהילדים נושרים מהלימודים. למעשה, רמת ההשכלה של הדור הזה נמוכה יותר משל הוריהם. אם הכבישים היו פתוחים והגישה לבתי הספר לא הייתה חסומה במחסומים ובמכשולים אחרים שמציב הצבא הישראלי, היה קל יותר להגיע לחינוך."

כביש ישיר המחבר קהילות לבתי ספר באזור ועוקף את המחסומים, חסום בשער דרך שאינו נפתח לעתים תכופות. להערכת תושבים, פחות מ־10% מהילדים נבחנים בבחינת הבגרות בסוף הלימודים התיכוניים (תווג׳יהי).

* המקרה התפרסם באוגוסט 2011, בעדכון תנועה וגישה בגדה המערבית; ובדוח "עקירה וחוסר ביטחון בשטח C של הגדה המערבית".

מאי 2017: "המצב במחסומים השתנה אבל איננו רואים בכך שיפור"

במאי 2017 עדיין לא היה בית ספר באזור והגישה לחינוך עדיין הייתה רצופת קשיים. ב־2016 הפכו שני המחסומים החולשים על התנועה בין אזור זה ליתר הגדה המערבית למחסומים חלקיים, דהיינו כאלה המאוישים על ידי חיילים רק מעת לעת – עובדה שהקלה על הגישה.

"היעדר בתי ספר אילץ משפחות רבות לעזוב את אל־חדידייה", סיפר עבד אל־רחים כשביקרנו אצלו במאי 2017. "למשפחות הללו לא היה איש שיוכל לטפל בילדיהן בטמון או בטובאס, שם נאלצו רבים מהילדים שלנו לשהות בדירות שכורות במהלך ימות השבוע, לבדם, כדי שיוכלו ללכת לבית הספר. בניסיון לפתור את הבעיה של עזיבת המשפחות והנשירה מהלימודים, הישגנו בנובמבר 2015 מימון בינלאומי לרכישת אוטובוס הסעות שיסיע את הילדים לבית הספר וחזרה, ולסלילת הכביש. כעבור ימים אחדים הרסו הרשויות הישראליות את הכביש, ואתו 26 מבנים נוספים.

"אבל לא התייאשנו. הסכמנו שאוטובוס ההסעות יחכה על הכביש הראשי ושאני אסיע את הילדים אל האוטובוס בטרקטור שלי. למרות הגשם והקור, והעובדה שנרטבו בדרך, מה שהציק לילדים יותר מכל הייתה העובדה שבנסיעה בטרקטור התכסו בבוץ והגיעו מלוכלכים לבית הספר. הבת שלי באה אלי יום אחד ואמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר כי הילדים לעגו לה ואמרו שהיא מלוכלכת.

"הגישה לחינוך השתפרה במידת מה והעלויות פחתו מאוד, מפני שכעת משרד החינוך הפלסטיני מתפעל את האוטובוס, אבל הנסיעות הארוכות בדרכים עוקפות, למרחקים של בין 27 ל־45 ק״מ, והיעדר כבישי גישה ראויים לשמם לקהילות שלנו, שיאפשרו לאסוף את התלמידים מבתיהם, עדיין מהווים אתגר. מחסומי חמרה וא־תייסיר מאוישים אמנם חלקית, אבל אנחנו עדיין סובלים. החיילים שם הם כמו השמש בחורף: הם מופיעים משום מקום ומתחילים לעכב אנשים, לרבות את האוטובוס ההסעות, כדי לערוך עליהם חיפושים ממושכים. אנחנו נתונים לגחמותיהם. לכן איני רואה באיוש החלקי של המחסומים שיפור. עבורנו, שיפור משמעו חופש תנועה ושום מחסומים."