ילדים במעצר או מאסר

בשלוש השנים האחרונות עצרו כוחות ישראליים מדי שנה כ־700 ילדים פלסטינים בירושלים המזרחית, לרוב בחשד ליידוי אבנים ולאחרונה גם להסתה לאלימות ברשתות החברתיות. בעקבות כמה מהמקרים הועלו האשמות על התעללות במהלך המעצר, ההעברה ו/או החקירה. גורמים נוספים המעוררים חשש הם שינויים שהוחלו לאחרונה בחקיקה הישראלית, המתירים להטיל עונשי מאסר חמורים יותר על ילדים שהורשעו בפשעים כמו יידוי אבנים, לרבות ילדים בני 12, המתחילים לרצות את עונשם עם הגיעם לגיל 14. כמה ילדים פלסטינים שהורשעו או ממתינים למשפט הושמו במעצר בית. עבור ילדים, מעצר בית עדיף אמנם על מעצר בכלא, אך הוא מוסיף לנטל המוטל על המשפחות הנפגעות.

מאז 2013 מנהל יוניצף דו־שיח עם הרשויות הישראליות בנושא זכויות ילדים המוחזקים במעצר צבאי. ב־2014, בעקבות דו־שיח זה, החלו כוחות ישראליים להחליף במקרים מסוימים את נוהג המעצרים הליליים של ילדים פלסטינים בהליך זימון, וצעד זה הפיג במידת מה כמה מהחששות בנושא ההגנה המתעוררים ב־48 השעות הראשונות למעצר, ההעברה והכליאה.

סוהייב אל־עוואר מסילוואן, ירושלים המזרחית

יוני 2012: "הם החזיקו אותי בבידוד במשך... חמישה ימים"

ב־5 במרס 2012, בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, עצרו כוחות מג״ב את סוהייב אל־עוואר בן ה־14 בביתו שבשכונת סילואן (ירושלים המזרחית). סוהייב הואשם בהסתה, יידוי אבנים וזריקת בקבוק תבערה. הוא שוחרר ב־4 באפריל, ונשלח למעצר בית ל־12 חודשים, שבארבעה מהם שהה בהשגחת סבתו בת ה־57 בג׳בל אל־מוכבר, גם היא שכונה בירושלים המזרחית. במהלך תקופת מעצרו לא הורשה סוהייב לצאת את הבית וסבתו נאלצה להישאר אתו כל הזמן, אלא אם אמו של סוהייב, סבו או דודו נכחו בבית. כן נאלצה המשפחה לשלם קנס בסך 5,000 ש״ח ולהפקיד ערבות בסך 50 אלף ש״ח למקרה שסוהייב יפר את תנאי מעצר הבית שלו. בעקבות המעצר לא הורשה סוהייב לחזור ללימודים בבית הספר, למעט כדי להשתתף בבחינות סוף השנה, וגם זאת בתנאי שאמו תלווה אותו לבית הספר.

כשתיאר את תנאי מעצרו, אמר סוהייב:

"הם החזיקו אותי בבידוד במשך... חמישה ימים. החדר היה מזוהם מאוד, ולעתים קרובות הביוב הציף את הרצפה... חקרו אותי 7-4 שעות ביום, שבהן הידיים שלי היו כבולות באזיקים והרגליים שלי היו קשורות לכיסא. הכו אותי לעתים קרובות, ובמקרה אחד החוקר שם כיסא על הרגלים שלי ונשען עליו, ואחר כך איים עלי בסכין."

* התפרסם בגיליון מאי 2012 של המעקב ההומניטרי

מאי 2017: "הייתי צריכה לשמש הסוהרת של בני"

ח׳ולוד אל־עוואר, אמו של סוהייב

"סוהייב נמצא בכלא כבר שנתיים. ביוני 2015, יום אחד לפני שמלאו לו 18, הוא נעצר על ידי מג״ב והואשם בהצתת ג׳יפ צבאי. למעשה, ביום ההוא הוא עבד כל היום עם דודו בתל אביב. כשעמד להשתחרר בשל חוסר ראיות, הגיש נגדו השב״כ כתב אישום חדש בסעיפים של יידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה על מתנחלים והצבא, במועד מוקדם יותר. הוא נידון לארבע שנות מאסר. בערעור לבית המשפט העליון הציעו לו להודות באשמה בתמורה לעונש מופחת, אבל סוהייב סירב להודות בפשע שלא ביצע. בפעם האחרונה שביקרתי אצלו הוא אמר לי שהוא מצטרף לשביתת הרעב של האסירים. כבר 55 ימים שלא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו דבר.

"הוא היה רק בן 13 כשנעצר בפעם הראשונה, בסביבות שבע וחצי בבוקר, ממש לפני שנכנס לבית הספר שלו בראס אל־עמוד. מאז, בכל פעם שקרה משהו בסילוואן היו עוצרים אותו. סוהייב נעצר בסך הכול עשר פעמים: בכמה מהמקרים האלה נשלח למעצר בית ובמקרים אחרים נשלח לכלא, ל־21 חודשים בסך הכול, לא כולל השנתיים האחרונות.[1] כל זה קרה כשעדיין היה ילד ובגין האשמות ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה.

"מכל המעצרים שלו, המעצר הקשה ביותר היה השלישי, כשהיה בן 14. הכול היה טראומטי: המעצר עצמו, החקירות, סימני ההתעללות והעינויים על פניו ואוזניו, הדיונים בבית המשפט. שמו אותו במעצר בית למשך 12 חודשים. ואפילו אז לא הניחו לו: חמש פעמים לקחו אותו לתחנת המשטרה לחקירה. סוהייב לא היה מסוגל לישון לילות שלמים. הייתי מתעוררת בלילה ורואה את העיניים שלו פקוחות לרווחה. בזמן מעצר הבית היחסים בינינו נעשו מתוחים מאוד. בבית נאלצתי להית הסוהרת שלו, כי אבא שלו ואני חתמנו על מסמכים שאמרו שאם יופרו תנאי מעצר הבית שלו יוטל עלינו קנס של 50 אלף שקל.

"המעצר של סוהייב שינה את חיי. הפכתי לאישה שיוצאת חוצץ נגד אי־צדק. הכי קשה לי שאני לא יכולה לחבק אותו, לגעת בו או אפילו להצטלם אתו.[2] כואב לי שהילדות וההתבגרות שלו נגזלו ממנו. כואב לי כשבני השני, שצעיר מסוהייב בשנתיים בלבד, מרגיש שאין לו אח שיהיה לצדו או ייהנה מחברתו. כואב לי לחשוב שכאסיר משוחרר, הזדמנויות התעסוקה שלו יהיו מוגבלות.

"אבל סוהייב נותר שאפתן מאוד. הוא נחוש בדעתו להשלים את בחינות גמר התיכון שלו בכלא. הוא רוצה ללמוד מדע המדינה, עיתונאות או משפטים. הוא רוצה להיות מסוגל לדבר באופן חופשי ובלא הגבלות. איני יכולה שלא לחשוש לחייו לאחר שישוחרר, במיוחד באקלים הנוכחי. לחיות בסילוואן זה כמו לחיות בשדה מוקשים, כשבכל רגע הכול עלול להתפוצץ. אבל אני חייבת להיות אופטימית."