חששות בדבר ענישה קולקטיבית: אמצעים חדשים מתמקדים בזכויות התושבות של פלסטינים בירושלים המזרחית

בעקבות עלייה בפיגועי פלסטינים מאז אוקטובר 2015, ובנימוק של צורך בהרתעה ומניעה, יישמו הרשויות הישראליות אמצעים המענישים פלסטינים על מעשים שלא הם ביצעו ושאינם נושאים באחריות הפלילית להם. אמצעים אלה כוללים הרס בתיהם של פלסטינים שבני משפחתם ביצעו פיגוע או חשודים בביצוע או תכנון של פיגוע, והטלת סגר על שכונות שבהן התגוררו כמה מהחשודים.[i] נהגים אלה מעוררים חששות בדבר ענישה קולקטיבית, שסעיף 33 של אמנת ז׳נבה הרביעית אוסר עליה.

בחודשים האחרונים התמקדו הרשויות הישראליות בזכויות התושבות של בני משפחתם של חשודים בביצוע פיגועים המתגוררים בירושלים המזרחית, ובכך הציבו את בני המשפחה הללו בסכנת העברה בכפייה.

ב־8 בינואר 2017 ביצע פלסטיני משכונת ג׳בל אל־מוכבר שבירושלים המזרחית פיגוע דריסה ליד ביתו, הרג ארבעה חיילים ישראלים ופצע 15 חיילים נוספים, שכולם השתתפו בסדרת חינוך; הדורס נורה למוות במהלך הפיגוע. למחרת קיבלו 13 מבני משפחתו (משפחת אל־קונבר) הודעות על פתיחה בהליכים לשלילת מעמד התושבות שלהם בירושלים המזרחית, לרבות היתרי תושבות שקיבלו כחלק מהליך "איחוד משפחות".[ii] כשהודיע על ההחלטה באמצעי התקשורת אמר שר הפנים הישראלי: "מעתה יידע כל מי שזומם, מתכנן או שוקל לבצע פיגוע כי בני משפחתו ישלמו מחיר כבד על מעשהו. ההשלכות יהיו קשות ומרחיקות לכת."[iii]

רישיון הישיבה בירושלים המזרחית של 11 מבני המשפחה נשלל ב־25 בינואר 2017, מתוקף סעיף 11(א)(2) לחוק הכניסה לישראל. על שניים מהם חסו, כנראה משום שהם ילדים. אף שהנימוק המוצהר לשלילת המעמד היה חשד לקשרים עם דאע״ש ומעורבות בפעילות טרור,[iv] תזמון הצעד ודברי שר הפנים מעוררים חששות כי צעד זה עלול להיות ענישה קולקטיבית.

11 בני משפחה נוספים ממשפחת אל־קונבר המורחבת חוששים שחידוש "היתרי איחוד המשפחות הצבאיים" שלהם עוכב בגלל הפיגוע. תוקפם של מסמכים אלה, שהתירו להם להתגורר בירושלים, פקע ב־5 במרס 2017 ולא הוארך מעבר לשבועיים כשנפגשו מאוחר יותר עם אנשי משרד נציבות זכויות האדם של האו״ם. קרובי משפחתו מדרגה ראשונה של הדורס – אשתו וארבעת ילדיו – נענשו גם הם בענישה קולקטיבית ובגירוש בכפייה, כשבית המשפחה נאטם לשם ענישה ב־22 במרס. [v]

תושבי ג׳בל אל־מוכבר (שכל אוכלוסייתה מונה כ־24 אלף נפש) חוו מאז 2015 שש הריסות ואטימות בתים לשם ענישה, שגרמו לעקירתם של עשרה משקי בית: 53 פלסטינים, 30 מהם ילדים.[vi] הריסות אלה בוצעו בקשר לחמישה פיגועים שביצעו תושבי השכונה, ואשר בהן נהרגו 14 ישראלים (בהם ארבעה חיילים ושוטר) ו־40 ישראלים נוספים נפצעו (בהם 15 חיילים ושוטר).[vii]

דומה כי האמצעים שננקטו בעקבות הפיגוע בינואר 2017 רחבים בהיקפם לעומת העבר, וכי הם פוגעים ברבים מבני המשפחה המורחבת והשכנים. בין 9 ל־16 בינואר קיבלו כ־240 משקי בית המתגוררים בשמונים מבנים הודעות מעיריית ירושלים בדבר הפרות תכנון ואיזור המציבות אותם בסכנת הריסות וגירוש בכפייה.[viii] כן תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 12 מבנים שאינם מבני מגורים, שנהרסו בנימוק של היעדר היתר בנייה. אף שזו אינה הפעם הראשונה שרשויות מוניציפליות פעלו כך בשכונה, עוצמת האמצעים שננקטו הפעם והיקפם הפתיעו את התושבים. כשבוחנים זאת בהקשר של הפיגוע בינואר ופעולת העירייה, מתעוררים חששות כי צעדים אלה נועדו להעניש את האוכלוסייה הרחבה יותר.

בית המשפט העליון הישראלי התיר אמנם הריסות לשם ענישה, אך טרם פסק בשאלת החוקתיות של שלילת מעמד תושבות לשם ענישה. מאז 2006 מוגשים לבג״ץ עתירות על אמצעי ענישה אלה.[ix] תהא עמדת החוק הישראלי אשר תהא, במסגרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי כל צורות הענישה הקולקטיבית נחשבות בלתי חוקיות, וכן מהוות הפרה של שורה של זכויות אדם, לרבות הזכות להגנה שווה בחוק ולחזקת החפות.[x] יתרה מכך, הנוהג הספציפי של שלילת מעמד תושבות עלול להביא להפרה של האיסור על העברה בכפייה, הכלול בסעיף 49 לאמנת ז׳נבה הרביעית.

המקרה של מנְוָוה אל־קונבר

עם אלה שמעמד התושבות שלהם בירושלים המזרחית נשלל נמנית מנווה אחמד חמדן אל־קונבר בת ה־64, אמו של התוקף פאדי אל־קונבר. היא הגישה בקשה למעמד תושבות קבע ב־1988, לאחר הליך איחוד משפחות בעקבות נישואיה בשנת 1981 לתושב ירושלים המזרחית. יום אחרי הפיגוע מסרו הרשויות הישראליות למנווה הודעה על שימוע במשרד הפנים בדבר מעמד התושבות שלה.

מנווה אמרה לנציבות זכויות האדם כי נכחה בשימוע ב־18 בינואר עם עורך הדין שלה, בעלה ובן נוסף. אף שההודעה ניתנה לה בנימוק שהיא נשואה בריבוי נישואין (ביגמיה) וכי קיבלה את מעמד התושבות שלה על סמך מידע כוזב, אמרה אל־קונבר כי השימוע לא התמקד בכך. תחת זאת עסק הדיון בבנה ובפיגוע שביצע, ובשאלה האם תמכה במעשהו. דבר זה מעלה שוב שאלות בדבר המניעים שמאחורי הצעדים נגדה ונגד בני משפחה אחרים.

למרות חומרת ההאשמות הפליליות נגדם (קשרים עם דאע״ש ומעורבות בפעילות טרור), דומה שנגד איש מהם – מנווה ויתר בני משפחת אל־קונבר – לא הוגשו כתבי אישום ואיש מהם לא נעצר בשל כך. הם ממשיכים לחיות בשכונה, אף כי בצל הסכנה להעברה בכפייה אם ייכשלו ערעוריהם נגד שלילת מעמד התושבות.[xi]

העברה בכפייה של תושבת אחרת של ג׳בל אל־מוכבר, נדיה אבו ג׳מאל – שבעלה הרג שישה ישראלים בפיגוע שביצע בנובמבר 2014 – ממחיש את השלכותיהם ההרסניות של אמצעים כאלה על פלסטינים. בקשתה של נדיה אבו ג׳מאל לאיחוד משפחות בוטלה אחרי המתקפה, וביולי 2015 אישר בית המשפט העליון הישראלי את שלילת מעמד התושבות שלה. בית משפחתה נהרס לשם ענישה באוקטובר 2015. אבו ג׳מאל, שנאלצה לעזוב, מתגוררת כעת בכפר בגדה המערבית, מעברה השני של גדר ההפרדה, מנותקת מארבעת ילדיה הממשיכים להתגורר עם סביהם בג׳בל אל־מוכבר.

נציבות זכויות האדם שוחחה שוב עם מנווה אל־קונבר לאחר שבמרס נאטם ביתו של בנה לשם ענישה. למרות הסיכון שתועבר בכפייה, עיקר דאגתה של אל־קונבר הייתה נתונה למשפחתה: "אני פוחדת שאנותק מילדי ומנכדי. בעלי לא ישן בלילות מרוב חששות ודאגה. הוא לא יודע מה יקרה לנו. אני חייבת להישאר נחושה וחזקה כדי לחזק אותו."

* מאמר זה נמסר על ידי נציבות זכויות האדם