ארבע קהילות רועים בצפון בקעת הירדן בסכנה מיידית של העברה בכפייה

"העברה בכפייה אינה מצריכה בהכרח שימוש בכוח פיסי על ידי הרשויות, ויכולה להיגרם על ידי נסיבות ספציפיות, שאינן מותירות בפני פרטים וקהילות ברירה אלא לעזוב; תופעה זו ידועה בשם סביבה כופה". (מזכ״ל האו״ם, מרס 2017)

באוקטובר פסק בג״ץ בתיקים בקשר לארבע קהילות פלסטיניות בצפון בקעת הירדן, והכריע בעד הריסות בנימוק של היעדר היתרי בנייה, שאותם מעניקות הרשויות הישראליות לפלסטינים רק לעיתים נדירות. כתוצאה מכך מרחפת סכנת הריסה מעל יותר ממאתיים מבנים, ש־26% מהם נבנו במימון תורמים, בקהילות מַכּחוּל, חומסה אל־בקעיה, אל־פארסייה אחמאייר ואל־פארסייה – נבעה אל־ר׳זאל. על פי הערכות, 171 בני אדם, שיותר מ־50% מהם ילדים, מצויים בסכנת עקירה מיידית. הריסות או סכנת הריסות, בצד מדיניות תכנון מפלה שבגינה בלתי אפשרי לפלסטינים תושבי שטח C להשיג הרשאה לבנייה, נמנות עם סוגי המדיניות הישראליים שזוהו על ידי מזכ״ל האו״ם כגורמים היוצרים סביבה כופה, המפעילה על פלסטינים לחץ לעזוב את קהילותיהם ויוצרת סכנה של העברה בכפייה.

כל ארבע הקהילות ממוקמות בשטח C, שפחות מ־1% מתוכו מכוסה על ידי תוכנית מתאר לקהילות פלסטיניות.[1] נכון לעכשיו תלויים ועומדים נגד מבנים פלסטיניים בשטח C יותר מ־12,500 צווי הריסה. לפני הפסיקות שניתנו לאחרונה בבג״ץ הישראלי, ביקשו עורכי דין המייצגים קהילות אלה להאריך את תוקף ההקפאה של צווי ההריסה שטרם בוצעו, בכדי לאפשר לקהילות הללו להגיש תוכניות מתאר מפורטות.[2] בית המשפט דחה את בקשת העותרים להאריך את תוקפה של הקפאת ההריסות. עם זאת, במקרה של מכחול הוציא בג״ץ ב־22 באוקטובר צו ביניים, המונע הריסות עד ל־24 בדצמבר 2017.

צפון בקעת הירדן משמש מטרה להריסות מרובות. גל של תקריות שהתרחשו במכחול מאז 2013 כבר גרם לעזיבתה של מחצית מהקהילה: חמש מתוך עשר משפחות. משקי הבית הנותרים, המונים 29 בני אדם וכוללים 15 ילדים, פגיעים כעת: לכ־47 מבנים, ש־11 מהם נבנו במימון תורמים, נשקפת הריסה אפשרית. אלה כוללים שבעה מבני מגורים; 16 מבנים לגידול בעלי חיים וחמישה מבנים לאחסון מספוא ל־1,110 הכבשים של הקהילה; חמישה מטבחים חיצוניים וחמישה תנורי טאבון מסורתיים; ארבעה בתי שימוש; וחמש יחידות פאנלים סולאריים (ראו מקרה מבחן).

מבין משקי הבית בחומסה אל־בקעיה, שלושה משקי בית המונים 26 בני אדם, בהם 18 ילדים, נפגעו אף הם, ול־21 מבנים, בהם שניים שנבנו במימון תורמים, נשקפת הריסה מיידית. אלה כוללים: שלושה מחסים למגורים; תשעה מחסים לבעלי חיים ושישה מבנים לאחסון מספור עבור 750 הכבשים של המשפחה; שלושה מטבחים ושלושה תנורי טאבון; ושתי יחידות פאנלים סולאריים.

בקהילת אל־פארסייה־אחמאייר מצויים בסכנת עקירה 16 משקי בית, שמעריכים כי אוכלוסייתם מונה 84 נפשות, בהן 41 ילדים. נגד 97 המבנים של המשפחות, ש־27 מהם הוקמו במימון תורמים, תלויים ועומדים צווי הריסה. המבנים בסיכון כוללים: 25 מחסים למגורים; 17 מחסים לבעלי חיים ושמונה מבנים לאחסון מספוא ל־500 הכבשים של המשפחות; 12 מטבחים ותשעה תנורי טאבון; 14 בתי שימוש; ו־12 יחידות של פאנלים סולאריים.

באל־פארסייה – נבעה אל־ר׳זאל, שבעה מ־10 משקי בית המונים 32 בני אדם, בהם 16 ילדים, מצויים בסכנת עקירה ול־30 המבנים שלהם אין כל הגנה מפני הריסה. אלה כוללים: שבעה מחסים למגורים; שישה מחסים לבעלי חיים ושלושה מבנים לאחסון מספוא ל־750 הכבשים שבבעלות המשפחות; ארבעה מטבחים ושלושה תנורי טאבון; ושלושה בתי שימוש. 14 מהמבנים המצויים בסכנת הריסה נבנו במימון תורמים.

חומסה אל־בקעיה, אל־פארסיה־נבעה אל־ר׳זאל ואל־פארסיה־אחמאייר ממוקמות בחלקן או בשלמותן בשטחים שהוכרזו "שטחי אש". תושביהן הם רק חלק מכ־6,200 פלסטינים ב־38 קהילות, מרביתן של בדואים או רועים, החיים ביישובים כאלה בשטח C. הקהילות הללו נמנות עם החלשות והפגיעות ביותר בגדה המערבית, וסובלות מגישה מוגבלת או קשה לשירותי חינוך ובריאות, תברואה ותשתית חשמל. בנוסף הן סובלות גם מ"העברות זמניות" בשל פעילות צבאית: בחמש השנים האחרונות חוו תושבי חמצה אל־בקעייה יותר מ־38 תקריות של פינוי עבור אימונים צבאיים.

"שוב הפסדנו בתביעה שלנו בבית המשפט"

כשתיאר את ההתנסות שלהם הסביר מר בשאראת: "אני מתגורר פה במכחול ב־12 השנים האחרונות, אבל גדלתי באזור הנקרא א־רוואק, ליד חומסה אל־בקעיה, במרחק קילומטרים אחדים מכאן. ב־1998, כשהייתי בן 21, ראיתי בפעם הראשונה דחפור ישראלי הורס את ביתנו ואת מחסי בעלי החיים שלנו בא־רוואק, שם התגוררו הורי וסבי מאז שנות הארבעים. אני זוכר איך הרסו או החרימו את האוהלים ומחסי בעלי החיים שלנו, השתמשו בדחפור אפילו כדי לגרום נזק למכלי המים שלנו, והחרימו את מכלית המים שלנו.

"בנינו מחדש את בתינו והגשנו לבית המשפט תביעה נגד הריסות. כעבור חמש שנים, ביולי 2003, הודיע לנו עורך הדין שלנו שהפסדנו בתביעה מפני שהשטח הוגדר כשטח צבאי סגור. בין אוגוסט לספטמבר 2003 נאלצנו כולנו להרוס את בתינו ולעבור לקהילות סמוכות. אני עברתי לאל־חדידייה וכעבור שנתיים למכחול. באוקטובר התחתנתי. כעבור חודשיים הצבא הישראלי הרס פשוטו כמשמעו כל מה שעדיין עמד על תילו בא־רוואק, לרבות כמה דירים של בעלי חיים, מכלי מים ושלושה עצים, וקבר הכול תחת ערימות עפר.

"מעולם לא נטשנו לחלוטין את א־רוואק, אבל החיים השתנו. בעבר יכולת לראות בעונת החריש יותר מ־35 טרקטורים עובדים, ובעונת הקציר יכולת לראות יותר מ־15 מקצרות ו־20 טרקטורים. אלה היו זמנים שמחים, עם עשרות אנשים. כעת המקום ריק ברובו, ורק חמש או שש משפחות ממכחול ואל־חדידייה עדיין שותלות גידולים בכ־7,000 הדונם באזור. המשפחות האחרות, שבאו ברומן מטאמון, הפסיקו לשתול גידולים באזור לאחר חפירתן של שוחות והגבלות גישה אחרות לאורך השוליים המערביים של בקעת הירדן, ב־2000.

"אני חי במַכְּחוּל עם אשתי ושבעת ילדיי. בדומה לא־רוואק, האדמה כאן היא אדמה בבעלות פרטית פלסטינית. יש לי חוזה שכירות עם הבעלים הפלסטיני של האדמה, שהוא מטובאס, ואני משלם לו מדי שנה שכירות בסך 250 דינרים ירדניים. ב־2013, כמה ימים לפני ההריסה ההמונית במכחול, הודיע לנו עורך הדין שהתביעה שהוגשה לבית המשפט להעניק למבנים שלנו מעמד חוקי נדחתה.[3] זו הייתה ההריסה השנייה שהייתי עד לה בימי חיי. לאחר שורה של הריסות והחרמות, לרבות של סיוע הומניטרי, בנינו כאן מחדש את המבנים שלנו ואת חיינו. אבל משפחה אחת עזבה. ב־2015 נהרסו בתיהם של ארבעה מתשעת משקי הבית הנותרים; לאחר מכן עזבו שתיים מהמשפחות הללו. שתי משפחות נוספות עזבו גם הן מאוחר יותר. נראה שההריסות או הפחד מפניהן גבו מהן מחיר כבד. כעת נותרו במכחול חמישה משקי בית, בהם המשפחה שלי.[4]

"בתחילת אוקטובר השנה הודיע לנו עורך הדין שלנו ששוב הפסדנו בתביעה שלנו בבית המשפט. הוא אמר לנו לצפות להריסה בכל זמן שהוא, למרות הערעור שהגיש נגד הפסיקה בבית המשפט העליון הישראלי. אני מתנחם ואומר לעצמי שאבנה מחדש את ביתי. אבל אם יהרסו את ביתנו בחורף, כשיורדים גשמים ומזג האוויר קר מאוד, למשפחתי יהיה קשה להחריד לעמוד בכך.

"מקור ההכנסה העיקרי של משפחתי הוא מרעה. בשנת 2000 קניתי 30 כבשים וכעת יש לי כ־350 כבשים. אם הצבא הישראלי יהרוס את הבתים שלנו ויכריח אותנו לעזוב את מכחול, ייתכן שאיאלץ לעבור לאזור עטוף, ממערב לשוחות. אדמת המרעה באזור הזה מוגבלת ואני איאלץ למכור את רוב בעלי החיים שלי, עובדה שתפגע קשות בהכנסתה של משפחתי. גם האזור ההוא נמצא בתחומי שטח C, אבל לא מתמקדים בו כמטרה להריסות כמו במַכְּחוּל."

ומר בשאראת הוסיף, "אינשאללה שנמשיך לחיות פה. איני יכול אפילו לדמיין איך אחיה אם יכריחו אותי לעזוב. זה יהיה כמו להוציא דג מהמים."

הראיון נערך ב־18 באוקטובר 2017.