עזה כעבור שנתיים: הפגיעה הפסיכו־חברתית בילדים

לסכסוך בן 51 הימים ברצועת עזה ובישראל בקיץ של 2014 נודעה השפעה הרסנית על ילדים. לפחות 551 ילדים פלסטינים וארבעה ילדים ישראלים נהרגו; ועל פי דיווחים, 2,956 ילדים פלסטינים ו־22 ילדים ישראלים נפצעו.

אחרי העימות ב־2014 ערכה קבוצת העבודה לנושא הגנה על ילדים, בהנהגת יוניצף, אומדן מהיר ברצועת עזה, ובמהלכו אישרו 100% מהמשיבים כי בהתנהגותם של ילדים חלו שינויים כתוצאה מהמצוקה הפסיכו־חברתית שלה גרם הסכסוך. השינויים הנפוצים ביותר כללו הרטבת לילה, בכי/צרחות חריגים ומפגני התנהגות אלימה, במיוחד בקרב בנים. כיום, כעבור שנתיים, תוצאות הסכסוך עדיין מורגשות וממשיכות לגבות מחיר כבד מילדים ולפגוע ברווחתם, לרבות בריאותם הנפשית.

84% מהמשיבים ציינו כי ילדים השתתפו במעשים אלימים, לרבות בריונות, אלימות כלפי אחים ואחיות והשחתת תשתיות. דומה כי גם בגישות המטפלים חל שינוי מאז העימות, ו־54% מהמשיבים דיווחו על רמות תוקפנות מוגברות (לרבות התעללות גופנית ומילולית) כלפי ילדים.

בספטמבר 2014 העריך יוניצף כי הסכסוך הותיר בעקבותיו 373 אלף ילדים פלסטינים הזקוקים לתמיכה פסיכו־חברתית ישירה, זאת על סמך מספר הילדים שנפגעו מהפרות חמורות כדוגמת פציעה, הרג או פציעה של קרוב משפחה או בני אדם אחרים, תקיפות אוויריות והפגזות ועקירה.

עד לסוף 2015 הגיעו קבוצת העבודה לנושא הגנה על ילדים וקבוצת העבודה לנושא בריאות הנפש ועניינים פסיכו־חברתיים ל־147,908 ילדים – 40% מכל הילדים שזוהו במקור כזקוקים לתמיכה. חלק מהילדים קיבלו תמיכה באמצעות מרכזים המספקים למשפחות שירותי הגנה הוליסטיים, שבהם מארגנים מטפלים פגישות כישורי חיים ומנהלי מקרים יכולים לטפל בצרכים הספציפיים של ילדים.

על פי הערכות, נכון להיום אחד מכל ארבעה ילדים בעזה עדיין זקוק לתמיכה פסיכו־חברתית (225 אלף ילדים) ו־33 אלף זקוקים לניהול מקרה ספציפי.[1] בששת החודשים הראשונים של 2016 הגישו אנשי קבוצת העבודה לנושא בריאות הנפש ועניינים פסיכו־חברתיים בעזה תמיכה פסיכו־חברתית ושירותי ייעוץ ל־63,008 ילדים, ואילו אנשי קבוצת העבודה לנושא הגנה על ילדים, בהנהגת יוניצף, הצליחו להגיע, באמצעות ניהול מקרה, ל־1,542 ילדים (44% מהם בנות).

כחלק מההכנה לקראת הסלמה חדשה באלימות, ועל יסוד הלקחים שהופקו מ־2015-2014, עבדו אנשי קבוצת העבודה לנושא הגנה על ילדים בצמוד עם כוח המשימה לענייני הגנה, קבוצת העבודה לאלימות מבוססת־מגדר וגורמים אחרים, בכדי לפתח נוהלי ביצוע תקניים ולבחון תוכניות מגירה לשעת חירום. אלה ישמשו למטרות בניית יכולות, וכהנחיות לעבודתם של צוותי הגנה שיפעלו במקלטי חירום ייעודיים בניהול ממשלתי.

בה בעת, כחלק מאסטרטגיה משותפת ליצירת זיקה בין תוכניות הומניטריות לתוכניות פיתוח, נעשים מאמצים משמעותיים לחזק מערכות להגנה על ילדים, לטובת הילדים והמשפחות הפגיעים והחלשים ביותר בעזה.

אימאן בת השמונה

בעיר עזה סבלה אימאן[2] בת השמונה מתסמינים הקשורים למצוקה, לרבות פחד מרעשים רמים ופתאומיים וממטוסים, סיוטי לילה תכופים על מאורעות הקשורים לסכסוך, והרטבת לילה. היא הופנתה למטפלת מטעם המרכז הפלסטיני לדמוקרטיה וזכויות האדם, והיא פיתחה עבורה תוכנית התערבות מקיפה שתעניק לה את התמיכה הפסיכולוגית המתאימה באמצעות אמנויות, טכניקות התרגעות, גירוי חיובי, פגישות ייעוץ משפחתיות וייעוץ פרטני. כתוצאה מכך הצליחה אימאן להתגבר על הזיכרונות והמצוקה שיצר הסכסוך. הישגיה בלימודים השתפרו, היא נעשתה חברותית יותר והיא מסוגלת לבטא את רגשותיה באופן חופשי בחברת בני משפחתה וילדים בני גילה.

* מאמר זה נמסר על ידי יוניצף