הגבלות נוספות על תנועת פלסטינים בשטח H2 של העיר חברון, הנתון לשליטת ישראל

גדר חדשה שהתקינו הרשויות הישראליות לצד שתי שכונות פלסטיניות בשטח העיר חברון שבשליטת ישראל (H2), א־סלאמייה ור׳יית׳, מחריפה את הניתוק של עד 1,800 תושבים מיתר העיר. זאת בנוסף על התגבור שנעשה לאחרונה (לרבות התקנת שערים מסתובבים) בשני מחסומים קיימים החולשים על הגישה לשטח שבו הותקנה הגדר החדשה. התפתחויות אלה משבשות את המחיה וחיי המשפחה של תושביהן הפלסטינים של שתי השכונות, ומגבילים את גישתם לשירותים בסיסיים כמו בריאות וחינוך.

במאי 2017 התקינו הרשויות הישראליות גדר מתכת באורך כ־50 מטר ובגובה 1.5 מטר, הבנויה על בלוקים מבטון ובה שער, זאת לצד גדר המתכת הראשונה שהותקנה ב־2012 ומקיפה את א־סלאיימה ור׳יית׳. לדברי תושבים, אנשי משמר הגבול הישראלי המאיישים את השער החדש סוגרים אותו באופן לא סדיר, בלא התראה מוקדמת, ומותירים את התושבים במצב קבוע של אי־ודאות. מתנחלים מהווים גורם חיכוכים נוסף, ותושב אחד דיווח כי מתנחלים שנסעו ליד השער ריססו את בני האדם שהמתינו בו בתרסיס פלפל.

על פי דיווחים, קטע הגדר הנוסף הותקן בתגובה על תקרית ב־4 במאי 2017, שבה ניסה פלסטיני, על פי דיווחים, לדקור חיילים ישראלים ליד מחסום "המאפיה" הסמוך.

הגדר והשער מנתקים את התושבים מהכביש הראשי המחבר את השכונות הללו ליתר העיר, ומאלצים אותם ללכת למרחק נוסף, לאחד המחסומים הסמוכים המובילים אל מחוץ לאזור (אבו ריש או 160). יציאות חלופיות מהשכונות המגודרות כרוכות בהליכה למרחקים גדולים יותר ובמעבר בין בתים או בסמטאות ובגרמי מדרגות צרים. רוב הנתיבים האלה אינם נגישים לקשישים, אנשים עם מוגבלויות וילדים צעירים.

ברחוב הראשי מאחורי הגדר (שהמתנחלים מכנים "ציר המתפללים") משתמשים מתנחלים מההתנחלות קריית ארבע כדי להגיע ברגל או ברכב למערת המכפלה / מסגד אל־אברהימי; תנועת כלי רכב פלסטיניים אסורה ברחוב זה.

כ־600 ילדים הרשומים בבתי ספר מחוץ לשטח המוגבל משתמשים באופן קבוע בדרכים חלופיות העוברות בין בתים ובסמטאות. מסלולים אלה מאריכים את דרכם לבית הספר ב־1.5 ק״מ וחושפים אותם לחיכוכים עם מתנחלים וחיילים ישראלים.

פרחאת א־רג׳בי בן ה־13, הלומד בבית הספר לבנים אברהימייה, הסביר: "הדרך שלי לבית הספר נעשתה יותר קשה. אני שונא את השער. לפני כמה שבועות נעצרתי על ידי המשטרה אחרי שבעטתי בשער כשהחיילים סירבו לפתוח אותו עבורי."

הגדר החדשה מונעת גם גישה למתקני בריאות. תנועת אמבולנסים בשטח המוגבל יש לתאם באמצעות הצלב האדום הבינלאומי, המתאם אותה בתורו עם הרשויות הישראליות. כדי להגיע לאמבולנס נאלצות משפחות משתי השכונות לעבור בשער החדש. במקרה חירום אחד שבו ננשכה אישה על ידי מכרסם היה השער סגור, ובעלה נשא אותה בידיו בסמטאות ובין בתים (בין השאר על מדרגות) כדי להביאה לבית חולים.

חוסר היכולת לצפות מתי יהיה השער סגור מרתיעה את התושבים מלצאת את האזור לפעילויות חברתיות, מחשש לסיבוכים כשירצו לחזור לבתיהם. מצב זה החריף את תחושת הבידוד, במיוחד בקרב נשים וילדים. מסבירה נוהא א־רג׳בי בת ה־35, אם לשלושה:

"ביתי משקיף על מסגד אל־אברהימי והמתחם שסביבו. פעמים רבות השתלט הצבא הישראלי על גג ביתי והקים שם מגדל תצפית. הם היו נכנסים לביתי בלי רשות, במספרים גדולים, ומפילים פחד וחרדה עלי ועל ילדי. לאחרונה הם השחיתו את צלחת הלוויין שלי. אני תמיד פוחדת לצאת מהבית מחשש שיפרצו לתוכו. משפחתי המתגוררת בג׳בל ג׳והר אינה יכולה לבוא לבקר אצלי. את אימי החולה לא ראיתי כבר חודשיים, מאז עיד אל־פיטר שבו ביקרתי אצלה למשך שעה. לא יכולתי להשתתף בחתונתו של אחי; אני מרגישה שאני חיה בכלוב."

השטח בחברון שבו פוגעות הגבלות הגישה החדשות

מחסומים קיימים תוגברו

באמצע שנת 2016 בוצרו מחסום 160 ומחסום "אבו ריש", החולשים על הגישה לשטח, והותקנו בהם שערים מסתובבים וגלאי מתכות. הדבר פוגע בהכנסת מוצרי צריכה לשכונות א־סלאמייה ור׳יית׳, וכן לשכונות אחרות בשטח העיר הנפגע מהתנחלויות. בשערים אלה הוטלו אמצעים נוספים, כגון האיסור על כניסת גברים בני פחות מ־40 בימי שישי, אמצעי שיושם לראשונה ב־2015 ונעשה שיטתי מאז מאי 2016.

לפני כן היו פלסטינים פורקים משאיות במחסום ומטעינים אותן בעברו השני על עגלות רתומות לחמורים. כעת, כדי לשנע סחורות צריכים פלסטינים לתאם זאת מראש עם הרשויות הישראליות, כדי לאפשר לכלי רכב בעלי לוחיות רישוי פלסטיניות לעבור במחסום 160, להיכנס לשטח המוגבל, לפרוק את הפריטים מחוץ לשער ואז להעביר אותם דרך השער באופן ידני, בחבילות קטנות.

לדברי הרשויות הפלסטיניות, מנגנון התיאום אפשר את הכנסתם של חומרי בניין לחידושם של כמה מהבתים באזור, במסגרת מיזמי הוועדה לשיקום חברון. ואף על פי כן ההסדר החדש גוזל זמן, עתיר עבודה, יקר יותר ואינו מהימן.

מחייתן של משפחות נעשתה מסובכת יותר. נאעל אל־פח׳ורי (אב לשישה) אמר כי בעקבות התקנת השער נפגעו עסקיו משום שאינו יכול להביא מספוא או שירותים ווטרינריים נאותים לצאן שהוא מגדל.

"לפני 2015 מקור ההכנסה העיקרי שלי היה גידול בעלי חיים: בעיקר כבשים ועזים. הייתי מכניס את המספוא דרך מחסום 160, על עגלות רתומות לחמורים. כעת, אחרי ביצור המחסום והאטימה של ביתי ושל השכונה באמצעות השער, אני לא יכול להכניס מספוא או שירותים וטרינריים. מספר בעלי החיים שבבעלותי צנח מ־120 ל־18 בלבד. התחלתי לעבוד כפועל בבית חרושת מקומי לחימר, והכנסתי החודשית צנחה מ־3,000 ש״ח ל־800 ש״ח."

רקע על חלוקת העיר חברון

בינואר 1997 חתמו ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש״ף) על הסכם חברון (הפרוטוקול בדבר ההערכות מחדש בחברון). בהסכם מסרה ישראל לידי הרשות הפלסטינית את השליטה ב־80% מהעיר חברון (18 קמ״ר המכונים H1), והשאירה בידיה שליטה מלאה ב־20% הנותרים (H2). אזור H2 כולל ארבעה מתחמי התנחלות שבהם מתגוררים כמה מאות מתנחלים, ואוכלוסייה פלסטינית המונה 40 אלף נפש.

כ־30% מהפלסטינים החיים באזור H2 (כ־12 אלף בני אדם) מתגוררים בשכונות הצמודות למתחמי ההתנחלות ונפגעים מהגבלות גישה חמורות.[1] הנחת היסוד שעליה ביססו הרשויות הישראליות את הטלת ההגבלות הללו הוא הצורך להגן על אוכלוסיית המתנחלים הממוקמת באזורים אלה מפני אלימות פלסטינית.

נכון לעכשיו, יותר מ־100 מכשולים פיסיים, בהם 20 מחסומים מאוישים באופן קבוע ו־14 מחסומים חלקיים מפרידים את שטח ההתנחלות מיתר העיר. מספר רחובות בתוך שטח זה הוגדרו לשימושם הבלבדי של מתנחלים ותנועת פלסטינים בהם מוגבלת. ברחובות מסוימים אסורה תנועת הולכי רגל פלסטינים. הסביבה הכופה שיוצרות הגבלות הגישה, לצד הטרדה שיטתית על ידי מתנחלים, גרמו להעברתם בכפייה של אלפי פלסטינים ולהידרדרות בתנאי החיים של מי שנשארו בבתיהם. סקר שנערך לאחרונה מצביע על כך שנכון לעכשיו, שליש מהבתים הפלסטיניים באזור המוגבל (1,105 יחידות דיור) נטושים. יותר מ־500 בתי עסק נסגרו בצו צבאי, ולפחות 1,100 אחרים נסגרו על ידי בעליהם בשל סגרים והגישה המוגבלת של לקוחות וספקים.[2]