ההשלכות ההומניטריות של התנחלויות בשכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית: פינויים ועקירות

בעשורים האחרונים השתלטו עמותות מתנחלים, בתמיכת הרשויות הישראליות, על נכסים בשכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית והקימו בהן מספר מתחמי התנחלויות. רוב העתירות שהוגשו נגדן בבתי משפט ישראליים עלו בתוהו. המשפט הבינלאומי קובע כי התנחלויות אינן חוקיות.

התנחלויות בשכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית מרוכזות באזור המכונה "האגן הקדוש": הרובעים המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה, סילואן, שייח׳ ג׳ראח, א־טור (הר הזיתים), ואדי ג׳וז, ראס אל־עמוד וג׳בל אל־מוכבר. על פי נתונים סטטיסטיים ישראליים, מעריכים כי נכון לעכשיו חיים בהתנחלויות הללו כ־3,500 ישראלים.[1]

בתים פלסטיניים הועברו לידי עמותות מתנחלים באמצעים שונים. במקרים אחדים הגישו מתנחלים תביעות משפטיות לפינוי דיירים פלסטינים, בנימוק שהאדמה הייתה בבעלותם של יהודים או של ארגונים יהודיים בירושלים המזרחית קודם לשנת 1948.[2] במקרים אחרים יושם חוק נכסי נפקדים משנת 1950: חוק זה, שהותקן כדי להעניק גושפנקה רשמית להפקעת אדמות ונכסים של פלסטינים שגורשו או נמלטו במלחמת 1948, הוחל על ירושלים המזרחית מאז 1967.[3] כן נחלו עמותות מתנחלים הצלחה מסוימת ברכישת אדמות ונכסים ישירות מבעליהם הפלסטינים, הודות למצב הכלכלי הקשה ברבות מהשכונות הנפגעות.

במקרים החמורים ביותר, בעיר העתיקה, בסילואן ובשייח׳ ג׳ראח, הפקעת נכסים פלסטיניים על ידי מתנחלים הביאה לאובדן נכסים ולגירוש של התושבים הפלסטיניים שהתגוררו בהם שנים רבות. לגירושים כאלה נודעות השלכות פיסיות, חברתיות, כלכליות ורגשיות קשות על המשפחות הפלסטיניות הנפגעות. בנוסף על כל שהגירוש שולל מן המשפחה את ביתה – הנכס העיקרי שלה ומקור ביטחונה הפיסי והכלכלי – לעיתים קרובות הוא גורם לשיבושים במחייה, להגברת העוני ולירידה ברמת החיים.[4]

שכר הטרחה המשפטי הגבוה שהמשפחות נדרשות לשלם כשהן פונות לבתי המשפט מכביד עוד יותר על משאביהן הכספיים, הדלים ממילא. ההשלכות על ילדים הורסניות במיוחד, וכוללות הפרעת דחק פוסט־טראומטית, דיכאון, חרדה וירידה בהישגים בלימודים.

לא ידוע מה מספרם הכולל של מקרי הפינוי מאז 1967. סקר שביצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים ב־2016 מצביע על כך שבעת ההיא היו בירושלים המזרחית 180 משקי בית פלסטיניים שהוגשו נגדם תביעות פינוי, רובן ביוזמת עמותות מתנחלים. כתוצאה מכך היו 818 פלסטינים, בהם 372 ילדים, בסכנת עקירה. מאז גורשו מבתיהם ארבעה ממשקי בית אלה, המונים בסך הכול שלושים בני אדם.

מאזן קירש: "העיר העתיקה של ירושלים היא עדיין ביתי"

משפחת קירש גרה בשכירות באחד מבתי בעיר העתיקה של ירושלים מאז שנות השלושים. בספטמבר 2016, לאחר מאבק משפטי ממושך שהסתיים בפסיקה נגדם, פינתה משטרת ישראל בכפייה את בני הבית. שני משקי בית, המונים שמונה בני אדם, בהם שני ילדים, נעקרו אפוא ממקום מגוריהם. לאחר מכן הועבר הנכס לידי עמותת המתנחלים "עטרת כוהנים", שעל פי דיווחים רכשה אותו בשלהי שנות השמונים. הבית הוא חלק ממתחם מגורים גדול בן תשע דירות, שמתנחלים תפסו שמונה מהן ביולי 2010 ובכך הביאו לעקירתם של שבעה משקי בית פלסטיניים. לאחר גירושה עברה משפחת קירש לעיירה עיסאוויה שבירושלים המזרחית.

"כששואלים כאן 'איפה הבית של מאזן קירש?', אף אחד לא יודע. אני לא מכיר כאן, באל־עיסאוויה, אף אחד, ואני מרגיש כמו זר. חיי החברה שלי התמוטטו. בספטמבר 2016 נאלצנו לעזוב את הבית שלנו בעיר העתיקה. ניסינו למצוא שם דירה, אפילו דירת חדר עם מטבח, ולא הצלחנו. מצאנו את הדירה הזאת באל־עיסאוויה, דירה שיכולנו להרשות לעצמנו כמשפחה בת שמונה נפשות. זה בניין חדש, אבל הדירה הרבה יותר זולה מאשר בחלקים אחרים של העיר שבהם שכר הדירה יכול להגיע לאלף דולר בחודש. לבניין אין היתר בנייה, אבל זאת הנורמה בירושלים המזרחית. לפני בערך שלושה חודשים עיריית ירושלים הרסה בניין שכן כי לא היה לו היתר בנייה.

"החיים כאן יקרים וקשה להתפרנס. עכשיו אנחנו משלמים שכירות וחשמל ומים וזקוקים לתחבורה ציבורית. בעיר העתיקה הכול היה קרוב ותמיד היו בדרך צעירים שהיו מציעים לסחוב את סלי הקניות שלי הביתה. פעם היה לוקח לי חמש דקות ללכת להתפלל במסגד אל־אקצא, או להגיע לחנויות או למרפאה ליד שער הפרחים. עכשיו לוקח לי יותר משעתיים להגיע לעיר העתיקה ולחזור, וכדי להגיע לדירה שלי אני צריך לעלות במדרגות שלוש קומות. כשאני הולך להתפלל במסגד אל־אקצא בימי שישי, אני יוצא בבוקר וחוזר הביתה רק אחרי הצהריים. להגיע למרפאה לוקח לי עכשיו לפחות שעה וחצי. אנחנו עדיין הולכים לשם, כי שם עובד מי שהיה רופא המשפחה שלנו יותר משלושים שנה. חיברתי גם את קו הטלפון הנייח שלנו בעיר העתיקה לטלפון הנייד שלי. לא רציתי לאבד אותו.

"המתנחלים הציעו לנו 'לקנות אותנו' ביותר ממיליון שקל, כדי שנעזוב, אבל סירבנו כי אי אפשר לקבוע שווי כספי לבית שלך. בית הוא יותר ממבנה; הוא הקהילה שלך, המקום שבו גדלת, שיש לך זיכרונות טובים ורעים ממנו, המקום שבו אנשים ומכירם ומכבדים אותך. המשפחה שלי שכרה את הבית שלנו בעיר העתיקה מאז שנות השלושים, ואני נולדתי בו. כעבור כ־70 שנה המתנחלים השתלטו על רוב הבית שלנו ובמשך שבע שנים החיים היו מלאי מתיחות, חרדה והטרדות. אבל אני הייתי שבע רצון כי עדיין גרתי בבית שלי. לא העליתי על הדעת שיבוא יום ואיאלץ לעזוב את הבית שבו נולדתי. כל אריח בבית שלנו יקר לליבי. אבי נפטר בו בגיל 75, יש לי זיכרונות החובקים 58 שנים, ואני עדיין זוכר איך שיחקתי עם אחי בחצר כשהיינו ילדים.

"האמנתי שכל עוד לא אסכים לקבל את הכסף מהמתנחלים, לעולם לא יכריחו אותי לעזוב. כשכוחות ישראליים באו לגרש אותנו הרגשתי כאילו שזה לא קורה במציאות. כל חיי כאילו התמוטטו, הרגשתי שאני צופה בסיוט כשכולי משותק. חודשים אחרי זה לא היינו מסוגלים לישון בלילות.

"מאז, הלכתי לעיר העתיקה כעשר פעמים. צו משטרתי אוסר עלי לשבת מול ביתנו, או מה שהיה ביתנו, ולכן אני יושב מול מכבסה בקרבת מקום. אני מברך לשלום את העוברים ושבים והם מברכים אותי. בחודש הרמדאן החוויה הזו נעשית עוד יותר מיוחדת. בכל פעם שאני הולך לעיר העתיקה אני מרגיש שאני יכול שוב לנשום. אני מרגיש את השמש, ומרגיש שהנשמה שלי שלמה."