עלייה במספר ההריסות בגדה המערבית בחודשים יולי־אוגוסט

בחודשים יולי ואוגוסט חלה עלייה חדה במספר ההריסות ברחבי הגדה המערבית. בפרק הזמן בן החודשיים הרשויות הישראליות הרסו, אילצו בני אדם להרוס או החרימו 177 מבנים בבעלות פלסטינית, גרמו לעקירתם של 267 פלסטינים ופגעו באופנים אחרים במחייתם של 2,800 פלסטינים נוספים.

שמונה ממבנים אלה היו בתי משפחותיהם של פלסטינים שנחשדו בביצוע או בסיוע לביצוע מתקפות נגד ישראלים, ונהרסו לשם ענישה. מבנה נוסף, בניין בן שלוש קומות, נאטם ולאחר מהכן נהרס בדחפורים על ידי כוחות ישראליים במהלך מבצע מעצרים בכפר צוריף (נפת חברון). המבנים הנותרים, הממוקמים בשטח C ובירושלים המזרחית, נהרסו או הוחרמו בגין היעדר היתרי בנייה, שכמעט בלתי אפשרי להשיגם. בסך הכול נפגעו 42 קהילות ויישובים.

נתונים אלה באים בעקבות ירידה משמעותית בחודשים מאי ויוני, בחלקה בשל ההכרזה על עצירת הריסות למשך חודש הרמדאן. המספר הכולל של מבנים שנבחרו להריסה בשמונת החודשים הראשונים של 2016 היה 821, עלייה של 50% לעומת ההריסות בכל שנת 2015 (548).

הידוק הסביבה הכופה סביב קהילות רועים

94 מן המבנים שנבחרו להריסה ביולי ואוגוסט היו ממוקמים בקהילות חלשות ופגיעות של בדואים ורועים בשטח C, ונהרסו או הוחרמו בנימוק של היעדר היתר. רובם של כ־30 אלף הפלסטינים החיים בקהילות כאלה חיים בצלה של סכנת העברה בכפייה, בשל סביבה כופה שיוצרת המדיניות הישראלית. מדיניות זו כוללת מניעת תכנון נאות שיאפשר לבני אדם לבנות באופן חוקי במקומות מושבם הנוכחיים, וההרס וההחרמה של בתים ומבני מחיה הנלווים אליה.

בתקרית אחת ב־8 באוגוסט עקרו הרשויות הישראליות והחרימו צינור מים באורך קילומטר וגרמו נזקים לצינורות נוספים באורך 2,500 מטרים, שניתנו על ידי יוניצף במימון של תורם בינלאומי. החיבור נועד לספק מי שתייה לכמעט אלף בני אדם בחמש קהילות הסובלות ממחסור במים (ח׳רבת ירזא וארבעה כפרים זעירים בקרבתה) וממוקמות בתוך שטח סגור לאימונים צבאיים ("שטח אש") בצפון בקעת הירדן. זו התקרית השלישית מאז ינואר 2015 באזור זה שבה נבחרו להריסה פריטים הקשורים במים.

עלות המים המובלים בצינורות מרשתות מים היא כ־5 ש״ח למטר מעוקב (מ״ק), בעוד קהילות שאינן מחוברות לרשת המים משלמות למוכרים פרטיים המביאים את המים במכליות בין 20 ל־50 ש״ח למ״ק – המחיר תלוי באילוצי המרחק והגישה. בקהילות העניות ביותר רכישות מים עלולות להוות עד מחצית מההוצאה החודשית של כל משפחה.[1]

בתקרית נוספת, שהתרחשה ב־16 באוגוסט בקהילת הרועים ג׳ורת אל־ח׳ייל (נפת חברון), הרסו הרשויות הישראליות שבעה בתים, שמונה בתי שימוש, מחסה לבעלי חיים והחרימו מערבל בטון; במהלך התקרית נהרסו גם שלושה מכלי מים מפלסטיק (שלא נכללו ברשימה לעיל). שלושה מבתי השימוש נבנו במימון של תורם בינלאומי וניתנו על ידי ארגון הומניטרי. שבע משפחות, המונות 37 נפשות, בהן 16 ילדים, נעקרו כתוצאה מכך.

ירושלים המזרחית: מספר שיא של הריסות ב־2016

ביולי ובאוגוסט נהרסו חמישים מבנים בתחומי הגבול המוניציפלי של ירושלים כפי שהוגדר על ידי ישראל, בהם שלושה מבנים שנהרסו על ידי בעליהם לאחר שהוצאו נגדם צווי הריסה. נתון זה מביא את מספר ההריסות מתחילת השנה ל־128, המספר הגבוה ביותר בכל שנה שלמה מאז 2009, השנה שבה החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לנהל תיעוד שיטתי של מדד זה. מחצית מהמבנים שנבחרו להריסה מאז תחילת 2016 היו מבני מגורים, בהם 21 בתים מאוכלסים שהריסתם גרמה לעקירתם של 124 בני אדם, ו־43 שלא היו מאוכלסים או שעדיין היו בבנייה; המחצית הנותרת היו מבנים מסחריים ומבנים המשמשים למחיה.

התקרית הגדולה ביותר, שבה נהרסו 15 מבנים, התרחשה ב־26 ביולי בחלק של הכפר קלנדיה השוכן בגבולות המוניציפליים של ירושלים, אף שגדר ההפרדה מנתקת אותו מיתר העיר.[3] זו תקרית חריגה, משום שבשנים האחרונות נמנעו הרשויות הישראליות מביצוע הריסות באזורים מוניציפליים בין גדר ההפרדה לקו הירוק, נוהג שהוביל לבנייה נרחבת ובלתי מבוקרת למגורים. עדיין לא ברור האם ההריסות בקלנדיה היו חריג מבודד, או שהן מייצגות את תחילתו של שינוי מדיניות. פלסטינים המתגוררים באזורים אלה ממשיכים לשלם מיסים עירוניים, אף שהתשתיות, המשאבים והשירותים הציבוריים שהם מקבלים ירודים באופן משמעותי או שכלל אינם קיימים.

המקרה של סוסיא

מעל קהילת הרועים סוסיא שבנפת חברון מרחף איום מוגבר של הריסות המוניות והעברה בכפייה, בעקבות החלטה שקיבלה מדינת ישראל ביולי 2016 לפרוש מן המשא ומתן עם עורך הדין של הקהילה על גורל הקהילה.[2] המקרה תלוי ועומד בפני בג״ץ, והמדינה תגיש את עמדתה בדצמבר.

הכפר ממוקם בין ההתנחלות סוסיא מדרום למאחז מצפון. תושבי הכפר כבר חוו גלי עקירה שונים. ב־1986 הכריזה ישראל את הכפר לאתר ארכיאולוגי וגירשה את כל תושביו, וכעבור שנים אחדות הקימה באותו מקום את המאחז הצפוני. רוב מי שעברו להתגורר באתר הנוכחי חוו הריסות המוניות ב־2001 וב־2011, בנימוק של היעדר היתרי בנייה.

נכון לעכשיו תלויים צווי הריסה נגד כ־170 מבנים בכפר הנוכחי, שמחציתם ניתנו כסיוע הומניטרי. תוכניות מתאר שהגישו התושבים לרשויות הישראליות, ואשר יאפשרו מתן היתרי בנייה, נפסלו שוב ושוב. בשנים האחרונות עתרה עמותת מתנחלים לבית המשפט העליון לזרז את יישומם של צווי ההריסה.

להתנחלות סוסיא, לעומת זאת, ניתנה תוכנית מתאר נדיבה המביאה בחשבון פיתוח עתידי של דיור ותשתיות. ואילו המאחז, שהוקם ללא היתר ותוך הפרה של החוק הישראלי, חובר לרשתות החשמל והמים. אלימות והפחדה שיטתיות מצד מתנחלים מגבילות או מונעות כליל את גישתם של תושבי סוסיא לכשני שלישים מהשטחים החקלאיים ושטחי המרעה של הקהילה.

מאז תחילת 2016 הרסו הרשויות הישראליות או החרימו בסך הכול 222 מבנים ופריטים שניתנו כסיוע הומניטרי, רבים מהם כמענה להריסות קודמות. נתון זה גדול פי שניים ויותר מהנתון לשנת 2015 כולה.