אזרחים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש מיוסרים אחרי שבוע של כאב והרס מוחלטים. ואני חושש שהגרוע מכל עוד לפנינו.
בישראל, משפחות עדיין הלומות כאב נוכח זוועות המתקפה בשבת שעברה. יותר מאלף בני אדם נהרגו ורבים אחרים נפצעו, יותר ממאה בני אדם מוחזקים בשבי.
בעזה, משפחות הופצצו בעודן מתקדמות דרומה, בכבישים פקוקים והרוסים, בעקבות פקודת פינוי ששילחה מאות אלפי בני אדם בחיפוש אחר ביטחון אבל בלא מקום מפלט שאליו יוכלו ללכת.
כמעט אלפיים בני אדם נהרגו ורבים אחרים נפצעו.
אין חשמל, אין מים ואין דלק. מאגרי המזון הידלדלו כדי סכנה.
בבתי החולים, המוצפים במטופלים, התרופות הולכות ואוזלות.
חדרי המתים עולים על גדותיהם.
בתים, בתי ספר, מקלטים, מתקני רפואה ובתי תפילה נתונים תחת הפגזות אינטנסיביות.
שכונות מגורים שלמות נכתשו עד עפר.
עובדי סיוע נהרגו.
המצב ההומניטרי בעזה, שהיה קריטי מלכתחילה, קרב במהירות לקריסה מוחלטת.
בגדה המערבית גוברת האלימות, מלווה בגאות במספר האזרחים ההרוגים והפצועים. משפחות מתמודדות עם הגבלות תנועה הולכות וגוברות.
ובלבנון שורר חשש רב לנוכח הסכנה שהסכסוך יגלוש אל תחומה.
המעשים והדיבורים של הצדדים בימים האחרונים מבהילים ובלתי קבילים באופן קיצוני.
אפילו למלחמה יש כללים, וכללים אלה יש לקיים, בכל עת ועל ידי כל הצדדים.
יש להגן על אזרחים ועל תשתית אזרחית, לרבות עובדים הומניטריים ונכסים הומניטריים.
יש להתיר לאזרחים לעזוב לאזורים בטוחים יותר. ובין אם יעזבו או יישארו, בכל זמן יש להקפיד לחוס על חייהם.
יש להתיר גישה הומניטרית לאספקה ולשירותים חיוניים.
יש להתייחס לכל מי שנלקח בשבי באופן הומאני. יש לשחרר כל בני ערובה שהם.
על כל המדינות בעלות כוח השפעה להפעיל כוח זה כדי להבטיח שכללי המלחמה יכובדו, ולמנוע כל הסלמה נוספת וגלישה של הסכסוך לאזורים אחרים.
השבוע האחרון העמיד את האנושות במבחן, ונראה שהיא נכשלת בו.