1. תושבי מסאפר יטא נמנים עם החלשים והפגיעים ביותר בשטח הפלסטיני הכבוש, ובשל משטר תכנון מגביל ומפלה הם תלויים בסיוע הומניטרי.  רשויות הישראליות הוציאו צווי הריסה או “הפסקת עבודות” נגד מרבית הבתים, המחסים לבעלי החיים, בורות המים והתשתית הקהילתית, בנימוק שנבנו בלא היתרי בנייה, אף כי כמעט בלתי אפשרי להשיג אישורים כאלה. הדבר מונע פיתוח של דיור, תשתית ומקורות מחייה נאותים.
2. קהילות בכל האזור חיות בפחד מתמיד. בנוסף על האיום שבתיהן ייהרסו, מתמודדות הקהילות גם עם אלימות מצד מתנחלים המתגוררים במאחז סמוך, שחסמו דרכים באזור, תקפו רועים והציתו ערמות חציר ושטחי מרעה, ובכך פגעו בביטחון הגופני של תושבי הקהילות ובבריאותם הנפשית והפסיכו־חברתית, גרמו לירידה ברמת חייהם והגבירו את תלותם בסיוע הומניטרי. רעיית צאן היא מקור ההכנסה העיקרי של הקהילות, אבל פעילות צבאית ופעילות של מתנחלים צמצמו את גישת הרועים לאדמות מרעה, ובכך הגבירו את התלות במספוא. אולם, במהלך המלחמה באוקראינה זינק מחיר המספוא.
3. ארגונים הומניטריים ותורמים מגישים לקהילות במסאפר יטא סיוע כדי לתת מענה לצורכיהן הבסיסיים, לרבות מים וחשמל, ולמנוע את העברתן בכפייה. אולם, הרשויות הישראליות מסכלות מאמצים כאלה באמצעות מתן צווי הריסה או “הפסקת עבודות”, החרמת כלי רכב וציוד, והטלת הגבלות על הגישה הפיזית לאדמה ועל גישת עובדים הומניטריים לאזור. נגד ארבעת בתי הספר באזור, שכולם הוקמו בתמיכת תורמים בינלאומיים, תלויים ועומדים צווי הריסה, וכך גם נגד ארבע המרפאות המופעלות בידי צוותי רפואה ניידים. פינוי תושבים יחייב הרחבה של הטיפול בצורכיהם ההומניטריים, הצפויים להתרבות, כדי להבטיח להם הגנה וגישה לשירותים חיוניים.
4. המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר לחלוטין על העברת אזרחים מהשטח הפלסטיני הכבוש או בתוכו. על הרשויות הישראליות לשים קץ לכל האמצעים הכופים, לרבות התוכניות לפנות תושבים, להרוס מבנים ולערוך אימונים צבאיים באזורי מגורים.

מספר בני האדם והמבנים בסכנת העברה בכפייה והריסה במסאפר יטא

מקור: המשרד לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש

המשפט הבינלאומי והמקרה של מסאפר יטא

• פינוי בכוח הנובע מהרס מבנה הוא הפרה גסה של זכויות האדם, לרבות הזכות לדיור נאות, מים, תברואה, בריאות, חינוך ופרטיות.[5]
• פינוי תושבים בכוח המוביל לעקירה, אם יבוצע, עלול להוות העברה בכפייה, שהיא הפרה חמורה של אמנת ג׳נבה הרביעית ולפיכך פשע מלחמה.[6] יתר על כן, כל פינוי שיבוצע בהקשר זה מעורר חששות בדבר עקירה שרירותית, האסורה מתוקף העקרונות המנחים בעניין עקירה פנימית.[7]
• בביטוי “העברה בכפייה”, המילה “בכפייה” היא מונח אשר “אינו מוגבל לכוח פיזי, אלא יכול לכלול גם איום בכוח או בכפייה, כגון זה הנגרם על ידי פחד מפני אלימות, כורח, מעצר, דיכוי פסיכולוגי או שימוש לרעה בכוח, נגד אדם או בני אדם או הזולת, באמצעות ניצול של סביבה כופה.” נוסח זה שולב גם בהגדרות בין הדין הפלילי הבינלאומי ליסודות פשעים הנוגעים להגדרת “עקירה” ו”העברה בכפייה”.
• סעיף 49 לאמנת ג׳נבה הרביעית מתיר פינוי זמני של בני אדם מוגנים למען ביטחונם הם או משיקולי הכרח צבאיים. אולם, התכלית העיקרית ששטחי אש ישראליים משרתים היא אימונים צבאיים, ובהיעדר מעשי איבה פעילים בגדה המערבית הכבושה אין בכך כדי לענות על תנאי הסף של שיקולי הכרח צבאיים או צורך מוחלט לשם מבצעים צבאיים, שעשויים להצדיק פינוי כלשהו של האוכלוסייה או תפיסה או הרס של רכוש פרטי.[8] בכל
  מקרה, גם פינוי מותר חייב להיות זמני בלבד: על פי סעיף 49, האנשים שפונו “יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח.”
• בדומה לכך, גם המשפט הבינלאומי המנהגי אוסר על העברה בכפייה. כלל 129 של המחקר על המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי שפרסם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום קובע: “הצדדים בסכסוך חמוש בינלאומי אינם רשאים להגלות או להעביר בכפייה את האוכלוסייה האזרחית של שטח כבוש, כולה או חלקה, אלא אם ביטחונם של האזרחים המעורבים או שיקולי הכרח צבאיים מחייבים זאת.”
• המשך הפינוי של פלסטינים והרחבת התנחלויות לאורך 55 שנות הכיבוש משנים את המציאות בשטח, וזאת בניגוד למשפט ההומניטרי הבינלאומי וההחלטות המחייבות חוקית של מועצת הביטחון של האו״ם. דומה כי פסיקת בג״ץ מ־ 4 במאי בעניין מסאפר יטא היא חלק ממדיניות ישראלית רחבה יותר בשטח הכבוש, שבמסגרתה משתמשות הרשויות בשטחים צבאיים סגורים. מדיניות זו מובילה לתפיסה או להריסה של אדמות ובתים פלסטיניים, במקרים מסוימים כדי לאפשר הקמה והרחבה של התנחלויות. חששות אלה מחריפים עוד יותר נוכח מקרים מתועדים של העברת אדמות משטחי אש להתנחלויות.[9]
• תקנות, מדיניות ונהגים ישראליים הפוגעים בפלסטינים בשטחים שישראל הכריזה “שטחי אש” או בקרבתם מחריפים את הסביבה הכופה[10]  מפעילה על קהילות אלה לחץ קיצוני לעזוב, ובכך יוצרת סכנה מיידית של העברה בכפייה.
• שטחים צבאיים סגורים מצמצמים עוד יותר את אדמות המרעה בבעלות פרטית פלסטינית ומטילים הגבלות חמורות על תנועה ומחיה של פלסטינים, מצב המעורר חששות בדבר הפרה של זכויות האדם.[11]

[1] A/HRC/24/30, פסקה 28.

[2] מסמך שאיתר מכון עקבות מגלה: שטח אש הוקם בדרום הר חברון ביוזמת שרון בכדי לנשל פלסטינים וכן הארץ,9 באוגוסט 2020.

[3] Report of the Secretary General on Israeli settlements in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, and the occupied Syrian Golan (A/76/336), 23 September 2021, para 50-5.

[4] https://www.ochaopt.org/he/content/statement-united-nations-resident-and-humanitarian-coordinator-occupied-palestinian-territo-ry-lynn-hastings.

[5] לשון דוח מזכ״ל האו״ם על התנחלויות, A/72/564 , פסקה 49 . ראו האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, סעיפים 11 , 12 ו־ 13 והערה כללית מס׳ 7: הזכות לדיור נאות (סעיף 11 (1) לאמנה): פינויים בכוח.

[6] לשון הדוח האחרון של מזכ״ל האו״ם, A/76/336 , פסקאות 39 ו־ 57 . ראו אמנת ג׳נבה הרביעית, סעיפים 49 (1) ו־ 147 ; וחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, סעיף 8 (2) (viii) (b).

[7] עיקרון מנחה 6b . כן קובעים העקרונות המנחים כי “מדינות מחויבות במיוחד להגן מפני עקירה של עמים ילידים, מיעוטים, איכרים, רועים וקבוצות אחרות המאופיינות בתלות ובקשר מיוחד לאדמותיהן” (עיקרון מנחה 9).

[8] לשון הדוח האחרון של מזכ״ל האו״ם, A/76/336 , פסקה 55.

[9] A/73/410, פסקה 28.

[10] A/HRC/24/30, פסקות 28 ו־ 29.

[11] האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, סעיף 21 ; האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, סעיף 11 .