חקיקה חדשה פוגעת באפשרות לערער על הרס ותפיסה של מבנים בגדה המערבית

בחודשים האחרונים הרשויות הישראליות העבירו או קידמו חקיקה חדשה שתגביל משמעותית את יכולתם של יחידים וארגוני זכויות האדם לערער על הרס או תפיסה של מבנים פלסטיניים בשטח C ובירושלים המזרחית.

הרס ותפיסה של בתים ומבנים אחרים המשמשים לשירותים ולמחייה הם רכיבים מרכזיים בסביבה הכופה המופעלת על פלסטינים בחלקים של הגדה המערבית.[1] מעשים אלה מתבצעים בנימוק של היעדר היתרי בנייה ישראליים, שכמעט בלתי אפשרי להשיגם. תוכניות מתאר מאושרת הן תנאי מוקדם למתן היתר, אך תוכניות כאלה אושרו עבור פלסטינים בפחות מ־1% משטח C וכ־13% משטח ירושלים המזרחית, ורוב השטחים הללו כבר בנויים ממילא.[2] על פי בסיס נתונים של המנהל האזרחי הישראלי, נכון לעכשיו תלויים ועומדים נגד מבנים פלסטיניים בשטח C יותר מ־13 אלף צווי הריסה. על פי הערכות, בירושלים המזרחית מתגוררים עד שליש מהאוכלוסייה הפלסטינית של העיר, כ־100 אלף בני אדם, במבנים שנבנו ללא היתר.

במחצית הראשונה של 2018 הרסו הרשויות הישראליות או תפסו 197 מבנים בבעלות פלסטינית בשטח C ובירושלים המזרחית. נתון זה כמעט זהה לממוצע החודשי בשנת 2017. תקריות אלה גרמו לעקירתם של 174 בני אדם ופגעו באופנים אחרים בכמעט 5,000 בני אדם נוספים.

זירוז של הריסות ותפיסות בשטח C

ב־17 באפריל 2018 הוציא מפקד צה״ל בגדה המערבית צו צבאי המתיר להרוס מבנים שנבנו בלא היתר בשטח C ונחשבים ל"חדשים" תוך 96 שעות ממתן צו פינוי.[3] בעקבות עתירות שהוגשו לבג״ץ על ידי ארגונים הומניטריים שותפים המספקים סיוע משפטי, הודיעו הרשויות הישראליות ביוני 2018 כי יקפיאו את יישום הצו עד לקבלת החלטת בג״ץ בעניין.

מבנים שנהרסו או נתפסו ובני אדם שנעקרו – סך הכול

על פי הצו הצבאי, "מבנים חדשים" הם כאלה שמפקח מטעם המנהל האזרחי הישראלי זיהה כמבנים שנבנו בששת החודשים האחרונים, או כאלה שהיו מאוכלסים פחות משלושים יום קודם למתן הודעת הפינוי. הדרך היחידה למנוע את ההריסה היא הצגת היתר בנייה תקף או מתן עדות כי המבנה המדובר אינו "חדש" כהוראת הצו.

הצו החדש מגביל באופן חמור את הזכות לשימוע ואת ההזדמנות לערער. על פי תקנות התכנון החלות בשטח C, אמצעי האכיפה הראשון נגד מבנה לא מורשה הוא צו הפסקת עבודה, הנותן לבעלי הנכס שלושים יום להתנגד ולנסות להשיג היתר בנייה בדיעבד. אם צעדים אלה נכשלים רשאי המנהל האזרחי הישראלי לתת צו הריסה סופי, האמור להיות מיושם לרוב תוך שבועיים עד ארבעה שבועות, תקופה שבמהלכה יכול הבעלים לעתור לבג״ץ ועשוי להשיג צו ביניים שיקפיא את צו ההריסה עד לקבלת פסיקה בעניינו.

אף שאפשר כי במסגרת הצו החדש עדיין תיתכן עתירה לבג״ץ, אמצעי חקיקה חדשים (ראו להלן) מבקשים להגביל אפשרות זו. מכל מקום, בשל חלון ההזדמנויות הזמין (96 שעות), בפועל ייתכן כי אפשרות זו לא תהיה מעשית.

הצו הצבאי החדש בא בעקבות תיקון לצו צבאי מוקדם יותר, מנובמבר 2015, שהשלכותיו היו דומות.[4] התיקון מתיר למנהל האזרחי הישראלי לתפוס, בלא כל התרעה מוקדמת רשמית, מבנים שמפקח מטעם המנהל האזרחי הישראלי קבע שהם "יבילים" ואשר הותקנו במהלך לא יותר משישים יום קודם לתפיסתם. המונח "מבנים יבילים" מובן כמבנים שניתן לפרק או לפנות באופנים אחרים מבלי להרוס אותם. אמצעי זה, שבמקור דווח כי יועד לשימוש נגד מאחזים, יושם מאז אמצע 2017 בקהילות פלסטיניות. כך למשל, ביוני ובאוגוסט 2017, בג׳ובת א־דיב, קהילה בשטח C בדרום נפת בית לחם, פירקו הרשויות הישראליות ותפסו 96 פאנלים סולריים ושישה קרוואנים שנועדו לשמש כיתות לימוד, ואשר כולם ניתנו על כסיוע הומניטרי ונרכשו במימון של תורמים בינלאומיים.[5]

זירוז של הריסות והכשלת צעדי נגד משפטיים בירושלים המזרחית

ב־25 באוקטובר אישרה הכנסת הישראלית שורה של תיקונים לחוק התכנון והבנייה תשכ״ה־1965, החל הן על ישראל והן על ירושלים המזרחית הכבושה. צופים כי תיקונים אלה יזרזו הריסות ויגבילו גישה לאמצעים משפטיים נגדן. היישום על מבני מגורים ישנים נדחה לשנתיים, עד אוקטובר 2019 בקרוב, במקרה שנגד מבנים אלה מתנהלים הליכים משפטיים הנוגעים לצווי הריסה קודמים. [6]

קודם לתיקונים אלה יכלה עיריית ירושלים להוציא צו הריסה מנהלי שתוקפו ל־60 יום בלבד. משעברה תקופה זו ניתן היה להגיש אישם נגד הבונה, ואם יוכח בבית המשפט כי הבניין נבנה באופן בלתי חוקי היה ניתן צו הריסה משפטי שבעקבותיו החל הליך משפטי ממושך יחסית. מתוקף החוק החדש יכולים מפקחי הבנייה עצמם להוציא לאלתר צו הריסה מנהלי, ופרק הזמן שבמהלכו נותר צו מנהלי תקף הוארך לשישה חודשים (כלומר שולש).[7]

בנוסף על כך, אם התיק מגיע לבית המשפט וניתן בו צו הריסה משפטי, מתיר החוק החדש לבית המשפט לדחות את ביצועו רק בגין מספר מוגבל של נימוקים ולפעמיים בלבד, לפרק זמן מרבי של שישה חודשים בכל פעם, לפני שבית המשפט יסבור כי תיק ההריסה סגור מעיקרו.[8]

במסגרת החוק החדש הקנסות המוטלים על יחידים המואשמים בבנייה ללא היתר יכולים להגיע ל־400 אלף ש״ח, לעומת הקנסות הקודמים שגובהם היה עשרות אלפי שקלים.

הגבלת הגישה לבג״ץ

הצעות חוק מבקשות להגביל את דרכי הגישה המשפטיות לבג״ץ. הצעת חוק שבה דנה הכנסת במאי 2017 מבקשת למנוע מיחידים וארגונים שלא ניזוקו באופן ישיר ואישי מפעולת הממשלה מלהגיש עתירה לבית המשפט. בהמשך אותה שנה הציע חבר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת כי בכל הנוגע לפלסטינים ולארגונים המייצגים אותם, אגרת ההגשה של עתירות לבג״ץ תשולש מ־1,786 ש״ח ל־5,400.[9]

אם תאושר, הצעת החוק הראשונה תמנע מארגונים לא ממשלתיים לערער על נהגים ותקנות על בסיס עקרוני, ואילו השנייה תייקר את עלות הסיוע המשפטי ותגביל את יכולתם של ארגונים לקבל את הטיפול בתיקים חדשים.

בינואר 2018 פרסם משרד המשפטים הישראלי טיוטת חוק הקוראת להעברת הסמכות השיפוטית בעניין עתירות שהגישו פלסטינים נגד הרשויות הישראליות מבג״ץ לבית המשפט לעניינים מנהליים. בחודש שלאחר מכן אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעת החוק, בצעד שסלל את דרכה של הכנסת להצביע עליה בעתיד הקרוב. שלא כמו בג״ץ, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מוגבלת לסוגיות פרוצדורליות והוא אינו פוסק בענייני משפט חוקתי או בינלאומי.

יוזמות משפטיות אחרונות אלו בנושא הגישה לבג״ץ יקשו על עותרים פלסטינים לבקש הגנה מפני אירועים כגון הריסות או החרמות, ויגדילו את פגיעוּתם ההומניטרית.