דברי מזכ״ל האו״ם לאמצעי התקשורת

בשבועות ובימים האחרונים לא היה שינוי משמעותי באופן שבו מתנהלת המלחמה בעזה.

אין למעשה הגנה על אזרחים.

נמשכות הפגזות ופעולות קרקעיות ישראליות אינטנסיביות. על פי דיווחים, נהרגו יותר מ־20 אלף פלסטינים, רוב רובם נשים וילדים.

ובינתיים, חמאס וארגונים פלסטיניים אחרים ממשיכים לירות רקטות מעזה לישראל.

כ־1.9 מיליון בני אדם – 85% מאוכלוסיית עזה – אולצו לעזוב את בתיהם.

מערכת הבריאות בקריסה. בתי החולים בדרום מתמודדים עם מטופלים במספר גדול לפחות פי שלושה מקיבולתם. בצפון הם כמעט ולא מתפקדים.

אחד מעמיתיי תיאר את דממת המוות בבית חולים ללא תרופות או טיפול עבור המטופלים הפצועים והחולים שבו.

לדברי תוכנית המזון העולמית, סכנת רעב המוני אורבת בפתח.

יותר מחצי מיליון בני אדם – רבע מכלל האוכלוסייה – מתמודדים עם מה שמומחים מסווגים כרמות רעב קטסטרופליות.

ארבעה מכל חמישה מבני האדם הרעבים ביותר עלי אדמות נמצאים בעזה.

ומים נקיים זמינים רק בזרזיף דל.

יוניסף מצא שלילדים עקורים בדרום יש גישה ל־10% בלבד מהמים הדרושים להם.

ובתנאים נוראים אלה, לא פלא שבני אדם רבים אינם יכולים לחכות לחלוקות של סיוע הומניטרי, ונוטלים לעצמם ממשאיות הסיוע ככל יכולתם.

כפי שהזהרתי, הסדר הציבורי עומד להתמוטט.

פעילים הומניטריים ותיקים ששירתו באזורי מלחמה ואסון ברחבי העולם – בני אדם שכבר ראו הכול – אומרים לי שמעולם לא ראו שום דבר שדומה למה שהם רואים היום בעזה.

ישראל פתחה במבצע הצבאי שלה בתגובה על מתקפות הטרור המחרידות שביצע חמאס ב־7 באוקטובר. שום דבר אינו יכול להצדיק את המתקפות האלה, ואף לא את החטיפה האכזרית של כ־250 בני ערובה. אני חוזר על קריאתי לשחרר את כל בני הערובה הנותרים לאלתר וללא תנאי.

ודבר אינו יכול להצדיק את הירי המתמשך של רקטות מעזה לעבר מטרות אזרחיות בישראל, וגם לא את השימוש באזרחים כמגינים אנושיים.

אבל בה בעת, הפרות אלה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי לעולם אינן יכולות לשמש הצדקה לענישה הקולקטיבית של העם הפלסטיני, והן לא פוטרות את ישראל מהמחויבויות המשפטיות שהמשפט הבינלאומי מטיל עליה עצמה.

גבירותיי ורבותיי העיתונאים,

רבים מודדים את יעילות הפעילות ההומניטרית בעזה על סמך מספר המשאיות של הסהר האדום המצרי, האו״ם והארגונים השותפים לנו, המורשות לפרוק מטעני סיוע מעבר לגבול.

זו טעות.

הבעיה האמיתית היא שהאופן שבו מנהלת ישראל מתקפה זו יוצר מכשולים אדירים בפני חלוקת סיוע הומניטרי בתוך עזה.

פעילות סיוע יעילה בעזה מצריכה ביטחון; אנשי סגל שיוכלו לעבוד בבטחה; יכולת לוגיסטית; וחידוש הפעילות המסחרית.

ארבעה יסודות אלה אינם קיימים.

ראשית, אבטחה.

אנו מספקים סיוע באזור מלחמה.

ההפגזות הישראליות האינטנסיביות והלחימה הפעילה באזורם עירוניים מאוכלסים בצפיפות בכל רחבי עזה מאיימות על חיי אזרחים ועובדי סיוע הומניטרי כאחד.

חיכינו 71 יום עד שישראל התירה סוף סוף לסיוע להיכנס לעזה דרך מעבר כרם שלום.

ואז נפגע המעבר בעת שמשאיות סיוע היו באזור.

שנית, הפעילות ההומניטרית מצריכה אנשי סגל שיוכלו לחיות ולעבוד בבטחה.

במשך 75 יום נהרגו 136 מעמיתינו בעזה – לא ראינו דבר כזה מעולם, בכל תולדות האומות המאוחדות.

בעזה, שום מקום אינו בטוח.

אני חולק כבוד לגברים ולנשים ששילמו את המחיר הכבד ביותר, ומוקיר את אלפי עובדי הסיוע ההומניטרי המסכנים את בריאותם וחייהם בעזה, גם ברגע זה ממש.

רוב אנשי הסגל שלנו נאלצו לעזוב את בתיהם. כולם מעבירים שעות רבות מדי יום בניסיון לשרוד ולפרנס את משפחותיהם.

פלא שהם מצליחים להמשיך לעבוד בתנאים כאלה.

ולצד זאת, אותם עמיתים ממש מרחיבים את הפעילות ההומניטרית בדרום עזה כדי לתמוך בבני האדם החיים שם, ובה־בעת מנסים לסייע לזרם העקורים המגיעים מהצפון – בחוסר כול.

נכון לעכשיו, הם מספקים סיוע ברפיח, במערב ח׳אן יונס, בדיר אל־בלח ובנוסייראת שבדרום, ועושים כמיטב יכולתם להגיע לצפון למרות אתגרים עצומים, כלומר ביטחון.

בתנאים מזוויעים אלה הם אינם יכולים לתת מענה אלא לשבריר מהצרכים.

שלישית, לוגיסטיקה.

את המטען של כל משאית המגיעה לכרם שלום ולרפיח צריך לפרוק ואז להעמיס מחדש לקראת החלוקה ברחבי עזה. לנו עצמנו יש רק מספר מוגבל ולא מספיק של משאיות הזמינות לשם כך.

רבים מכלי הרכב והמשאיות שלנו נהרסו או נותרו מאחור בעקבות הפינוי הכפוי והחפוז שלנו מהצפון, אבל הרשויות הישראליות אינן מתירות לשום משאיות נוספות לפעול בעזה. זה פוגע קשות בפעולות הסיוע.

אספקת הסיוע בצפון מסוכנת ביותר, בשל הסכסוך הפעיל, נפלי תחמושת וכבישים שניזוקו קשות.

בכל מקום, התקשורת מושבתת לעיתים תכופות כך שתיאום של סיוע הופך בלתי אפשרי למעשה, ובני אדם אינו יכולים לדעת כיצד להגיע לסיוע.

וסעיף רביעי ואחרון, חיוני להביא לחידוש הפעילות המסחרית.

המדפים ריקים; הארנקים ריקים; הקיבות ריקות. בכל עזה פועלת רק מאפייה אחת.

אני מפציר ברשויות הישראליות להסיר מייד את ההגבלות על פעילות מסחרית.

אנו מוכנים ומזומנים להרחיב את התמיכה באמצעות מענקי כסף מזומן למשפחות חלשות ופגיעות – הצורה היעילה ביותר של סיוע הומניטרי. אבל בעזה כמעט שאין מה לקנות.

גבירותיי ורבותיי מהעיתונות,

בנסיבות שתיארתי זה עתה, הפסקת אש הומניטרית היא הדרך היחידה להתחיל לתת מענה לצרכים הנואשים של בני האדם בעזה ולשים קץ לסיוט המתמשך שבו הם חיים.

אני מקווה שהחלטת מועצת הביטחון שהתקבלה היום תעזור לגרום לכך לקרות סוף סוף, אבל דרוש הרבה יותר מכך, ומייד.

במבט לטווח הארוך, אני מאוכזב מאוד מדברים שאמרו בכירים ישראליים, המעמידים בסימן שאלה את פתרון שתי המדינות.

קשה ככל שזה נראה היום, פתרון שתי המדינות, בכפוף להחלטות האו״ם, המשפט הבינלאומי והסכמים קודמים, הינו הדרך היחידה לשלום בר־קיימא.

כל ניסיון לטעון אחרת שולל מהעם הפלסטיני זכויות אדם, כבוד ותקווה, ומזין זעם המהדהד הרחק מעבר לעזה.

ניסיון כזה שולל גם מישראל עתיד בטוח.

והזליגה כבר מתרחשת.

הגדה המערבית הכבושה הגיעה לנקודת רתיחה.

סכנה חמורה ליציבות האזור נשקפת מחילופי האש היומיומיים משני עברי הקו הכחול שבין לבנון לבין ישראל.

מתקפות ואיומים מצד החות׳ים בתימן על הספנות בים האדום פוגעות בשילוח סחורות ועלולות להשפיע על שרשרות האספקה העולמיות.

ומעבר לאזור המיידי, הסכסוך מקטב קהילות, מזין שיח רווי שנאה ומתדלק קיצוניות.

כל זה מהווה איום משמעותי והולך גדל לשלום ולביטחון העולמיים.

וגם כשהסכסוך מתעצם והזוועות גדלות והולכות, אנחנו נמשיך לעשות את חלקנו.

לא נוותר.

אבל בה־בעת, הכרחי שהקהילה ההומניטרית תשמיע את קולה פה אחד: למען השלום, למען ההגנה על אזרחים, למען קץ לסבל, ולמען המחויבות לפתרון שתי המדינות – ותגבה זאת במעשים.

תודה לכם.

ניו יורק, 22 בדצמבר 2023.