מזכ״ל האו״ם – הערות שנמסרו לעיתונאים על עזה

ניו יורק, 8 באפריל 2025 [הדברים כפי שנאמרו]

יותר מחודש שלם חלף בלי שנכנס לעזה ולו גרגר אחד של סיוע.

לא מזון. לא דלק. לא תרופות. לא סחורות.

ובמקביל לייבוש הסיוע, נפתחו מחדש שערי הזוועה.

עזה היא שדה הרג – ואזרחים לכודים במעגל מוות אינסופי.

כמה דברים ברורים מאז מתקפות הטרור הנתעבות של חמאס ב־7 באוקטובר.

בראש ובראשונה – אנחנו יודעים שהפסקות אש עובדות.

הפסקת האש אפשרה את שחרורם של בני ערובה.

הפסקת האש הבטיחה הגשה של סיוע מציל חיים.

הפסקת האש הוכיחה שהקהילה ההומניטרית יודעת לעשות את המוטל עליה.

במשך שבועות – התותחים נדמו, מכשולים הוסרו, הביזה נפסקה – ויכולנו להגיש אספקה מצילת חיים לכל חלקי רצועת עזה כמעט.

הכול נגמר כשהפסקת האש קרסה.

התקווה נגוזה עבור משפחות פלסטיניות בעזה ועבור משפחות בני הערובה בישראל – ורק אתמול קיבלתי תזכורת לכך כשפגשתי שוב משפחות של בני ערובה.

זו הסיבה שאני קורא בעקביות לשחרר את בני הערובה לאלתר וללא תנאי, לכונן הפסקת אש קבועה ולהבטיח גישה הומניטרית מלאה.

בזמנים כאלה, עלינו להיות ברורים כשמש... ברורים באשר למצב.

כשהמעברים לעזה סגורים והסיוע נעצר, הביטחון מתפורר והיכולת שלנו לעשות את המוטל עלינו נחנקת.

וכפי שהצהירו אתמול ראשי סוכנויות הסיוע של האו״ם בהצהרה משותפת: "טענות כאילו כעת יש די מזון להאכיל את כל הפלסטינים בעזה רחוקות מהמציאות בשטח, ומלאי המצרכים הקיימים אוזל."

עלינו להיות ברורים גם באשר לחובות.

ככוח כובש, לישראל יש חובות ברורות על פי הדין הבינלאומי – לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי.

סעיף 55(1) לאמנת ז׳נבה הרביעית קובע כי "על הכוח הכובש להבטיח ... את אספקת המזון והתרופות לאוכלוסייה".

סעיף 56(1) קובע כי "על הכוח הכובש להבטיח ולקיים... את מוסדות הרפואה ושירותי בתי החולים, את הבריאות וההיגיינה הציבורית בשטח הנכבש".

עוד נקבע בו כי יש לאפשר לאנשי רפואה על כל סוגיהם למלא את תפקידם.

וסעיף 59(1) קובע כי "אם האוכלוסייה – כולה או מקצתה – של שטח נכבש אינה מקבלת אספקה בשיעור מספיק, יסכים הכוח הכובש לתוכניות סיוע לטובת האוכלוסייה האמורה, ויקל על ביצוען בכל האמצעים העומדים לרשותו".

שום דבר מזה לא קורה כיום.

שום אספקה הומניטרית לא יכולה להיכנס לעזה.

ובינתיים, במעברי הגבול, מזון, תרופות ופריטי מחסה מצטברים, וציוד חיוני תקוע.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי כולל גם את החובה לכבד את צוותי הסיוע ההומניטרי.

אני רוצה לומר מילה מיוחדת על גיבורי הסיוע האלה בעזה. הם תחת אש, ובכל זאת עושים הכול לדבוק בדרך שבחרו – לעזור לאנשים.

סוכנויות האו״ם והשותפים שלנו מוכנים ונחושים למלא את המוטל עלינו.

אבל "מנגנוני ההרשאה" החדשים שהציעו הרשויות הישראליות לאישור הכנסתו של סיוע עלולים להוביל לשליטה נוספת ולהגבלה קרת רוח של הסיוע – עד לאחרוני הקלוריות וגרגרי הקמח.

אז הרשו לי להיות ברור: אנחנו לא נשתתף בשום הסדר שאינו מכבד את העקרונות ההומניטריים במלואם: אנושיות, ניטרליות, היעדר משוא פנים ועצמאות.

יש להבטיח גישה הומניטרית ללא מכשול.

ועל צוותי הסיוע לקבל את ההגנה שמגיעה להם לפי הדין הבינלאומי.

יש לכבד את החסינות של מתקני האו״ם ונכסיו.

אני שב וקורא לחקירה עצמאית של הרג אנשי הסיוע – לרבות אנשי האו״ם.

עלינו לדבוק בעקרונות הליבה שלנו. מדינות החברות באו״ם חייבות לעמוד בחובותיהן לפי הדין הבינלאומי. וכשהן לא עושות זאת – נדרש צדק ומיצוי הדין.

ייתכן שלַעולם כבר אין מילים לתאר את המצב בעזה – אבל לְעולם לא נברח מהאמת.

המסלול הנוכחי הוא דרך ללא מוצא – בלתי נסבל מבחינת הדין הבינלאומי וההיסטוריה.

והסיכון שגם הגדה המערבית תהפוך לעזה שנייה רק מחמיר את המצב.

זה הזמן לשים קץ לדה־הומניזציה, להגן על אזרחים, לשחרר את בני הערובה, להבטיח סיוע מציל חיים, ולחדש את הפסקת האש.

תודה.