השבוע מלאו 50 שנה לתחילת הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, ורצועת עזה. עבור גורמים הומניטריים, זהו משבר ההגנה הממושך ביותר בתולדות האו"ם.
אף שהדבר אמור להיות מובן מאליו, מן הראוי לחזור ולציינו – כיבוש הוא דבר מכוער. החיים תחת שלטון צבאי הנמשך שנים רבות יוצרים ייאוש, מחניקים יוזמה ומותירים דורות שלמים במעין אַיִן מדיני וכלכלי.
הכיבוש הישראלי מגובה בכוח. מנגנון הביטחון הנוכח תדיר מלווה בסוגי מדיניות שבודדו קהילות פלסטיניות זו מזו, קרעו את הלכידות החברתית, הגבילו באופן קשה פעילות כלכלית ושללו מרבים את זכויותיהם הבסיסיות – הזכות לתנועה, לביטוי, לגישה לשירותי בריאות, ועוד הרבה מעבר לכך. במקרים רבים מדי הפרו סוגי מדיניות אלה את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, וכן אמנות זכויות אדם שישראל היא צד בהם.
אחת התוצאות הישירות של סוגי מדיניות אלה הייתה יצירתם של צרכים הומניטריים כרוניים בקרב פלסטינים. בשנת 2017, כמעט מחצית מ־4.8 מיליון הפלסטינים החיים בשטח הפלסטיני הכבוש יזדקקו לסיוע הומניטרי מסוג זה או אחר. רבים מהם זקוקים לסיוע במזון כפיצוי על מקורות מחיה שאבדו, אחרים זקוקים לסיוע משפטי, ועוד אחרים יזדקקו למים, טיפול רפואי או קורת גג. בשנה "נורמלית" – דהיינו שנה שבה לא פורץ בעזה סכסוך – מוקצים כמיליארד דולרים מתוך כלל המשאבים העולמיים הדלים לתמיכה בפעולות הומניטריות שונות המתנהלות בשטח הפלסטיני הכבוש.
כמובן שהן הכיבוש והן השלכותיו אינם סטאטיים. מנגנוני ההתמודדות מידלדלים יותר ויותר. את ההשלכות הקשות ביותר חווים החלשים והפגיעים ביותר – ילדים, אימהות יחידניות, קשישים ונכים. והארגונים ההומניטריים עצמם, במאמציהם למתן את השלכות הכיבוש, מתמודדים עם מכשולים גדלים והולכים, בין אם אלה הגבלות תנועה מוגברות, מיצוי של הליכים משפטיים, החרמת הסיוע שאנו מספקים, או התשישות של תורמים, שניתן בהחלט להבינה. עם כל שנה העוברת המצב מחמיר בלא רחם, ונודעות לו השלכות קשות מנשוא עבור פלסטינים, ואפשר אף עבור ישראלים.
מנקודת מבט הומניטרית, 50 שנות כיבוש מייצגות כישלון מנהיגות חמור של גורמים רבים – מקומיים ובינלאומיים, ישראלים ופלסטינים. אזרחים חפים מפשע רבים מדי – פלסטינים וישראלים כאחד – משלמים על כישלון מחפיר זה לטפל בגורמים שבבסיס משבר ההגנה הממושך ביותר בעולם.