שנתיים מאז שהחלו הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" אנשים שנפגעו בהן עדיין מתמודדים עם פציעה וטראומה

נחוצה תמיכה מתמשכת לטיפול בצרכים בתחומי הבריאות וההגנה

מוחמד בן ה־35, אב לשלושה מבית חָנוּן, נורה ברגלו בקליע חי בהפגנה הראשונה שהתקיימה במסגרת "צעדת השיבה הגדולה", ב־30 במרס 2018. "עברתי 25 ניתוחים אבל אני עדיין סובל מכאבים", הוא אמר למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. בשל מוגבלותו איבד מוחמד את עבודתו כפועל בניין ומצבה הכלכלי של משפחתו החל להידרדר. "אשתי לא יכלה לשאת את מצבי ואת העוני, אז התגרשנו. אין לי כלום בחיים, רק אומללות".

הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" בעזה הוקפאו בסוף 2019. אבל בדומה למוחמד, אלפי בני אדם שנפצעו או לקו בטראומה במהלכן ממשיכים לסבול מהשלכותיהן. במאמץ לתמוך בשיקומם ולמתן את ההשלכות עבורם ועבור משפחותיהם, פעלו סוכנויות הומניטריות לגייס 13.5 מיליון דולר עבור שורה של התערבויות בשנת 2020;[1] עד כה הובטחו רק 19% מסכום זה.

היעדר מימון אינו המכשול היחיד הפוגע במתן מענה על צורכי הבריאות של הנפגעים. מטופלים רבים הסובלים מפציעות מורכבות והופנו לטיפולי מומחים בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית (ולעיתים בישראל), לא קיבלו היתרי יציאה מידי הרשויות הישראליות. לאור מגבלותיה החמורות של מערכת הבריאות בעזה, אם לא תבוטל מדיניות זו היא עלולה להמשיך ולפגוע בסיכוייהם של המטופלים להחלים.

האמצעים לפיזור הפגנות שבהם השתמשו כוחות ישראליים במהלך "צעדת השיבה הגדולה" עוררו חששות כבדים בדבר שימוש מופרז בכוח, ומיתוסף לכך היעדר חקירות יעילות ומיצוי דין. מדאיגים גם סימנים לכך שרשויות חמאס לא עשו די להגן על ילדים שהשתתפו בהפגנות ולמנוע את חשיפתם לסכנת אלימות או את ניצולם לפעילות פוליטית. ככל שהפגנות "צעדת השיבה הגדולה" או הפגנות אחרות יתחדשו בעתיד,[2] הכרחי ששתי הרשויות יסגלו את המדיניות והנהגים הללו כדי להימנע מנפגעים נוספים וסבל מיותר.

מחיר הדמים

פלסטינים קיימו את הפגנות "צעדת השיבה הגדולה", בקריאה לזכות השיבה הפלסטינית ולסיום המצור הישראלי, מאז 30 במרס 2018. אלפים השתתפו בהתכנסויות שנערכו מדי יום שישי ובמועדים מיוחדים בחמישה מקומות לאורך גדר המערכת; הפגנות קטנות יותר נערכו במשך השבוע בחוף עזה ובמקומות שונים ליד גדר המערכת בשעות הלילה.

אף שרובם הגדול של המשתתפים הפגינו בשלווה, במהלך רוב ההפגנות התקרבו עשרות מתוכם לגדר המערכת בניסיון לפגוע בה, הבעירו צמיגים, יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות ישראליים והפריחו עפיפוני ובלוני תבערה לשטח ישראל; אלה האחרונים הסבו נזק נרחב לשטחים חקלאיים ולשמורות טבע בתחומי ישראל וסיכנו את חייהם של אזרחים ישראלים. כן דווח גם על מספר תקריות ירי והשלכת מטעני נפץ.

כוחות ישראליים הגיבו בירי של רימוני גז מדמיע, שחלקם הוצנחו מכלי טיס בלתי מאוישים, קליעי גומי ותחמושת חיה, בעיקר ירי צלפים. כתוצאה, נהרגו 214 פלסטינים, בהם 46 ילדים, ויותר מ־36,100 בני אדם, בהם כמעט 8,800 ילדים, נפצעו. אחד מכל חמישה מבין הפצועים (יותר מ־8,000) נפגע מתחמושת חיה.[3] במהלך אותה תקופה נהרג חייל ישראלי אחד ושבעה אחרים נפצעו במהלך ההפגנות.

נפגעים פלסטינים בהפגנות "צעדת השיבה הגדולה" 2019-2018

פצועים פלסטינים בהפגנות "צעדת השיבה הגדולה" על פי נשק

יותר מ־1,200 בני אדם זקוקים לשיקום ארוך־טווח ויקר

יותר מ־7,000 מהפציעות של נפגעי תחמושת חיה (כ־88%) היו פציעות גפיים, ואחריהן פציעות בטן ואגן. 156 מפציעות הגפיים חייבו לבצע קטיעה (126 קטיעות בגפיים התחתונות ו־30 בגפיים העליונות). מבין אלה, ב־94 מקרים לפחות היה צורך לבצע קטיעה משנית בשל זיהומים בעצם לאחר הניתוח הראשוני.

זיהומים כאלה קורים בדרך כלל כשלפציעה בגף נלווה נזק נרחב יותר לעור, לשריר, לעצבים ולכלי הדם. על פי הערכות, בין 25% ל־40% מהמטופלים הסובלים מסיבוכים כאלה יפתחו ב־12 החודשים שלאחר הניתוח סוג כלשהו של זיהום בעצם. במקרים אחרים מובילה הפציעה לשבר פתוח, שאינו מתאחה או מתאחה תוך הותרת מרווחים, תופעות שגם הן מצריכות ניתוחים אורתופדיים ופלסטיים־שיקומיים על ידי מומחים. להערכת ארגון הבריאות העולמי, יותר מ־1,200 מנפגעי הגפיים החלו בטיפול מומחים לשיקום גפיים, או ממתינים לקבלת טיפול כזה.

טיפול שחזור ושיקום גפיים נמשך בדרך כלל בין חצי שנה לשלוש שנים, תלוי בחומרת הפציעה, וכולל שניים עד שמונה ניתוחים ו־12 עד 30 טיפולי פיזיותרפיה. העלות של כל טיפול פרטני עלולה להגיע ל־40 אלף דולר.

ההשלכות על חייהם של מי שסובלים מפציעות כה מורכבות הן דרמטיות. רובם איבדו את עבודתם בשל מוגבלותם, ומהווים נטל נוסף על משקי בית פגיעים מלכתחילה. מרביתם לא יוכלו להחלים ללא תמיכה משירותים ציבוריים ומן הקהילה ההומניטרית.

"אחרי שהתגרשנו, לא יכולתי להאכיל את הילדים שלי, ולכן נאלצתי לשלוח אותם לחיות עם אימא שלי, אחד אצל אחי ואחד אצל אחותי," אמר מוחמד. "במשך שנה וחצי לא יכולתי להזיז את הרגל שלי. הודות לטיפולי פיזיותרפיה אני יכול שוב ללכת, אבל לא לעבוד. אני יושב בבית בלי לעשות כלום. מאז שהתחיל נגיף הקורונה [COVID-19] הצוותים הרפואיים הפסיקו לבקר אצלי ומצב הרגל שלי החמיר."

יותר מעשר שנים של מצור ישראלי, הפילוג הפלסטיני מבית, גרעון כרוני בחשמל ומחסור באנשי סגל מיומנים, תרופות וציוד הובילו לפגיעה קשה במערכת הבריאות בעזה. עקב כך, מי שסובלים מפציעות מורכבות מופנים לעיתים קרובות למתקנים מתקדמים יותר בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, ולפעמים לישראל. כדי להגיע למתקנים אלה, המטופלים זקוקים להיתרי יציאה מהרשויות הישראליות, אבל אלה לא תמיד ניתנים להם או שאינם ניתנים בזמן.

מתוך 604 הבקשות להיתרים שהגישו מי שנפצעו ב"צעדת השיבה הגדולה" אושרו רק 17%, 28% נענו בסירוב ו־55% לא זכו למענה עד למועד התור הרפואי שנקבע למגיש הבקשה. נתון זה נמוך משיעור האישורים של כל הבקשות להיתרים שהגישו מטופלים בשנים 2018 (61%) ו־2019 (65%). לאור המגבלות החמורות של מערכת הבריאות בעזה, אם לא תבוטל מדיניות זו היא עלולה לחבל בסיכויי החלמתם של המטופלים.

כ־22 אלף ילדים זקוקים לתמיכה פסיכו־חברתית

להפגנות "צעדת השיבה הגדולה" נודעו גם השלכות נפשית ופסיכו־חברתיות נרחבות. הנפגעים כוללים את מי שנפצעו במהלך ההפגנות, ובמיוחד מי שסבלו ממוגבלות גופנית, המטפלים בהם, ומי שנחשפו ישירות לאלימות קיצונית, במיוחד ילדים, ומי שאיבדו בן משפחה.

על פי הערכות, 10,400 בני אדם יסבלו בשנת 2020 מבעיות נפשיות חמורות הקשורות להפגנות "צעדת השיבה הגדולה", וכמעט 42 אלף בני אדם יתמודדו עם בעיות קלות עד בינוניות.[4] נתונים אלה כוללים יותר מ־22,500 ילדים.[5] אם לא יקבלו תמיכה מידי מומחים, לרבות שירותי ניהול טיפול פרטניים, מצבם של רבים מהם עלול להידרדר במהירות. ההשלכות השליליות כוללות אובדן הכנסה, נשירה מהלימודים בקרב ילדים, ואלימות במשפחה במשקי הבית הנפגעים.

מוסטפא בן ה־14 נפגע בצווארו ממכל גז מדמיע במהלך הפגנה שהתקיימה ב־25 באוגוסט 2018, ואושפז למשך שבוע. אחרי שהחלים מהפציעה הגופנית, קיבל מוסטפא תמיכה מארגון בינלאומי לא ממשלתי (Terre des homme), ובמסגרתה הוא השתתף בין היתר בטיפול פסיכולוגי קבוצתי ובמפגשי משחק תפקידים. "כשדיברתי על ההתנסות שלי פרקתי חלק גדול מהמתח. אני מתעייף מהר ולא יכול לשחק כדורגל כמו בעבר, אבל אני מרגיש טוב יותר", אמר. מוסטפא לומד גם בשיעורים פרטיים כדי לשפר ציונים. "אני כבר לא מקשיב לחברים שלי שמעודדים אותי ללכת להפגנות. עכשיו אני מתמקד רק בלימודים שלי ולא בשום דבר אחר".

החרפה באלימות מבוססת־מגדר

הממצאים הראשוניים של סקר שביצעה הרשות הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ברבעון השני של 2019 חשף כי 38% מהנשים בעזה דיווחו כי לפחות פעם אחת ב־12 החודשים שקדמו לסקר חוו צורה כלשהי של אלימות פסיכו־חברתית, גופנית, מינית, חברתית או כלכלית מצד בני זוגן.[6]

אף שאלימות במשפחה מעוררת זה מכבר חשש בשטח הפלסטיני הכבוש, להערכת תת־כוח המשימה לענייני אלימות מבוססת־מגדר, "צעדת השיבה הגדלה" החריפה תופעה זו. ראיות שאספו הארגונים השותפים לקבוצת העבודה מצביעים על כך שגברים האשימו לעיתים קרובת את נשותיהם בפציעה או במוות של ילדיהם במהלך הפגנה, ועקב כך חוו אימהות אלימות מוגברת הקשורה לנסיבות אלה. בנוסף, אלמנות מצויות בסיכון מוגבר לאלימות פסיכו־חברתית וכלכלית מיידית מצד בני משפחה, משום שמחלקן מצפים שיינשאו מחדש, ולעיתים קרובות משפחת בן הזוג המנוח משתלטת על כספן. יתרה מכך, כיוון שבדרך כלל האב/בעל הוא הנושא בפרנסת המשפחה, ילדות שהתייתמו מאב או שאביהן הפך לבעל מוגבלות חוות ירידה ברמת ההכנסה של משק הבית ומצויות בסיכון גבוה יותר לנישואי ילדים בכפייה.

יסמין היא אם בת 22 החיה בצפון עזה. "פעם היו לי חיים מאושרים, אבל הכול השתנה אחרי שבעלי נהרג, במאי 2018, במהלך הפגנה של 'צעדת השיבה הגדולה'. חזרתי עם שני הבנים לבית ההורים שלי וגרנו שם שנה וחצי. כאלמנה, המשפחה שלטה בי באופן הדוק". כנהוג, יסמין התבקשה להינשא לגיסה. בתחילה היא סירבה, אך לאחר שהופעל עליה לחץ היא נענתה בחיוב. "לא רציתי לחזור לבית משפחתו של בעלי, כי התייחסו אלי שם רע. בעלי החדש התחיל להכות אותי ברגע שנישאנו. לא תיארתי לעצמי שמישהו יעשה לי כזה דבר. אחרי שבעלי הראשון נהרג התחלתי להשתתף במפגשי תמיכה פסיכו־חברתית. המפגשים האלה עזרו לי להרגיש טוב יותר, פחות לחץ נפשי. אבל אחרי שנישאתי שוב, לא יכולתי להשתתף יותר במפגשים האלה, כי המשפחה של בעלי התנגדה לכך. עכשיו הכול חזר אלי."

התערבויות מוצעות ומימון מבוקש

תוכנית המענה ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש כוללת 18 מיזמים המטפלים בצורכי הבריאות וההגנה הספציפיים של בני אדם שנפגעו מ"צעדת השיבה הגדולה" ברצועת עזה, ואשר ליישומם דרושים כ־13.5 מיליון דולר.[7]

המיזמים כוללים מאמצים להגדיל את גישתם של פצועים ובעלי מוגבלויות לשירותים בסיסיים ושירותי מומחים, לרבות שיקום רפואי ושירותי תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית. כמו כן, הם נועדו לשפר את הגישה לשירותים רב־תחומיים חיוניים, בטוחים ואיכותיים לקורבנות של אלימות מבוססת־מגדר, וכן הם עוסקים בהגברת מודעות, העצמה כלכלית וסיוע משפטי. יתרה מכך, המיזמים כוללים פעילויות הגברת מודעות, כגון קידום מדיניות לשם ההגנה על הזכות לבריאותם של החלשים והפגיעים ביותר. נכון למרס 2020 נתרמו או הובטחו 2.6 מיליון דולר לתמיכה במיזמים אלה.

התערבויות הקשורות ל"צעדת השיבה הגדולה" בתוכנית המענה ההומניטרי 2020

חששות בדבר שימוש מופרז בכוח והיעדר מיצוי דין

משפט זכויות האדם הבינלאומי מתיר שימוש בכוח קטלני בעת פעילויות אכיפת חוק רק כמוצא אחרון, ורק בעת סכנה מיידית של מוות או פציעה קשה. חקירות רבות מצאו ראיות לכך שלא נשקף איום כזה על כוחות ישראליים ממפגינים שנהרגו או נפצעו קשה במהלך הפגנות "צעדת השיבה הגדולה". 

ועדת חקירה עצמאית שמונתה על ידי מועצת זכויות האדם של האו״ם חקרה את כל מקרי ההרג של פלסטינים הקשורים להפגנות והתחקתה אחר יותר מ־700 פצועים מאז תחילת "צעדת השיבה הגדולה" ועד לסוף 2018. בכל המקרים מלבד שניים מצאה הוועדה יסוד סביר להאמין כי השימוש שעשו כוחות ישראלים בתחמושת חיה נגד מפגינים היה בלתי חוקי. ממשלת ישראל דחתה את ממצאיה של ועדת מועצת זכויות האדם בטענה שהם מוטים, וקבעה כי לא הביאו בחשבון את האיום הנשקף מהמעשים האלימים מעזה.

על ישראל מוטלת החובה לחקור האשמות בדבר הפרת שביצעו כוחות הביטחון שלה נגד פלסטינים, ולמצות את הדין עם מי שיסתבר כי ביצעו הפרות כאלו. מיצוי הדין חיוני להבטחת הצדק עבור הקורבנות ומניעת הישנות ההפרות.

הצבא הישראלי הקים מנגנון תחקור לבדיקה של האשמות בהקשר של "צעדת השיבה הגדולה". לדברי הרשויות הישראליות, נכון לסוף יולי 2019 בחן מנגנון זה 226 תקריות והפנה עשר מהן לחקירה פלילית בידי מצ״ח.[8]

עד כה הועמד לדין רק חייל ישראלי אחד בגין הריגתו של ילד בן 14 במהלך הפגנה: באוקטובר 2019 הורשע החייל ב"חריגה מסמכות" ונידון לחודש מאסר בפועל ולשני חודשי מאסר על תנאי. לדברי ראש נציבות זכויות האדם, "דומה שהתקרית מדגישה את המגבלות המבניות הטבועות במערכת המשפט הצבאי הישראלית, המתמקדת באחריותם של חיילים לציית לפקודות ולנוהלי פתיחה באש, בלי להידרש לחוקיות של אותם כללי פתיחה באש ולאחריות של מפקדים צבאיים, הנלווית אליהם".[9]

אין כל סימן לכך שרשויות חמאס נקטו אמצעי כלשהו להבטיח מיצוי דין בגין הכשל לספק הגנה מספקת והשימוש האפשרי בילדים למטרת פוליטיות במהלך "צעדת השיבה הגדולה".

---

[1] בקשת מימון זו היא חלק מתוכנית המענה ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש שהושקה רשמית ב־11 בדצמבר 2019.

[2] הפגנה גדולה לציון יום השנה השני ל"צעדת השיבה הגדולה", שהייתה אמורה להתקיים ב־30 במרס 2020, נדחתה בשל מגפת COVID-19.

[3] נתונים אלה כוללים את כל הנפגעים במהלך התקריות הקשורות ל"צעדת השיבה הגדולה", לרבות האירועים הליליים ליד גדר המערכת. פלסטיני נוסף נהרג לאחר שנפגע בטעות מאבן שיידו פלסטינים.

[4] המספר הכולל של בני האדם הזקוקים לתמיכה נפשית ותמיכה פסיכו־חברתית בעזה הוא 419,684. נתון זה כולל 148,995 מבוגרים (55% נשים ו־45% גברים) ו־270,689 ילדים (50% ילדות ו־50% ילדים). 

[5] להערכת תחום האחריות להגנת הילד, לפחות 22,578 ילדים שנפגעו מ"צעדת השיבה הגדולה" יזדקקו לתמיכה נפשית ותמיכה פסיכו־חברתית בהיקף בינוני וקשה, באמצעות שירותי ניהול טיפול פרטניים בידי מומחים, כדי לטפל ברמות גבוהות של מצוקה פסיכו־חברתית. צרכים אלה מיתוספים על הנטל המשמעותי ממילא בתחום בריאות הנפש, של 248,111 ילדים בעזה הזקוקים לשירותי תמיכה פסיכו־חברתית מובנים ולהתערבויות בתחום הגנת הילד.

[6] הסקר התמקד ב־12,942 משקי בית בגדה המערבית וברצועת עזה. הממצאים הראשוניים פורסמו בנובמבר 2019. הסקר כולל ממצאים על צורות אחרות של אלימות בחברה הפלסטינית, לרבות מידי פלסטינים ומידי כוחות ישראליים ומתנחלים, בשורה של הקשרים.

[7] אף שמיזמים אלה מתמקדים בבני אדם שנפגעו במסגרת "צעדת השיבה הגדולה", גם בני אדם נוספים יקבלו מענה כחלק מהמיזמים. בדומה לכך, שניים ממיזמים אלה מתמקדים בבני אדם בגדה המערבית.

[8] דוח נציבות זכויות האדם של האו״ם, פסקה 24.

[9] שם, פסקה 25.