22 אלף בני אדם ברצועת עזה עדיין עקורים מאז מעשי האיבה ב־2014

מעשי האיבה שהתחוללו בין ישראל לבין ארגונים חמושים פלסטיניים מ־7 ביולי ועד 26 באוגוסט 2014 היו ההרסניים ביותר ברצועת עזה מאז תחילת הכיבוש ישראלי ב־1967. בנוסף על 1,460 האזרחים הפלסטינים שנהרגו, 556 מהם ילדים,[1] כ־17,800 יחידות דיור נהרסו או ניזוקו קשות, ועקב כך הפכו כ־100 אלף בני אדם לעקורים פנימיים. שלוש וחצי שנים לאחר הפסקת האש, יותר מ־22 אלף בני אדם (4,162 משפחות) עדיין עקורים (נכון לסוף פברואר 2018).[2] כמתואר להלן, רבים מהם ממשיכים להתגורר בתנאים לא יציבים, כשעתידם המיידי אפוף באי־ודאות.

היעדר מימון הוא הסיבה העיקרית לקצב האיטי שבו מתנהלת הבנייה מחדש: כשני שלישים מהעקורים הנותרים לא קיבלו כל תמיכה לדיור והסוף לעקירתם אינו נראה לעין. בתיהם של שליש נוסף עדיין בבנייה או ממתינים לתחילת העבודה עליהם. בשיקום המבנים פגעו גם, אם כי במידה פחותה, ההגבלות הישראליות על יבוא של חומרי בניין חיוניים אל תוך עזה. למרות העיכובים הללו, חומרי בנייה מוגבלים הוכנסו לעזה באופן שוטף באמצעות המנגנון לשיקום עזה, שהאו״ם, הרשות הפלסטינית וישראל הסכימו על הקמתו ב־2014.

סקר פגיעוּת חדש

* חלק זה מבוסס על סקר שערכה המועצה הנורווגית לפליטים

במהלך נובמבר ודצמבר 2017 ניהלה מועצת הפליטים הנורווגית סקר פגיעוּת שעליו יתבססו התערבויות הומניטריות לתמיכה בעקורים פנימיים.[3] בסך הכול נסקרו 1,179 משקי בית, שכמעט 30% מתוכם זוהו מראש כפגיעים וחלשים, בעוד 70% הנותרים נבחרו באופן אקראי.[4]

כמעט מחצית ממשקי הבית שנבדקו בסקר דיווחו כי הם חיים בדירות שכורות. אחריהם דיווחו 18% כי הם חיים בבתים שניזוקו או שוקמו חלקית (בלא מימון), ו־12% דיווחו כי הם מתאכסנים אצל משפחתם המורחבת או אצל משפחות מארחות.

רמת הצפיפות היתר גבוהה במיוחד: כמעט 30% מהמשפחות שהשתתפו בסקר מתגוררות במחסה ובו חדר שינה אחד, ו־36% נוספים מתגוררים במחסה ובו שני חדרי שינה. סביר להניח כי צפיפות יתר היא גורם משמעותי מאחורי הרמות הגבוהות של אלימות מבוססת־מגדר שעלו מהסקר: 49% ממשקי הבית שהשתתפו בסקר מסרו כי העקירה הובילה לעלייה ברמות האלימות מבוססת־המגדר במשפחותיהם, ו־42% דיווחו על עלייה באלימות נגד ילדים בבית.

סיוע במזומן עבור מחסה זמני, בסך 250-200 דולר בחודש למשפחה, היה צורת הסיוע העיקרית שסיפקה הקהילה ההומניטרית למשפחות הזכאיות לסיוע, ואשר אפשר להן לשכור דירה עד שבתיהן ייבנו מחדש או ישוקמו. עם זאת, מחסור במימון שיבש שוב ושוב את חלוקת הסיוע במזומן עבור מחסה זמני.

עובדה זו מוצאת את ביטויה בממצאי הסקר, שבו דיווחו רק 41% מהמשפחות המשתתפות כי קיבלו באופן סדיר סיוע במזומן עבור מחסה זמני; 13% מהמשפחות לא היו בטוחות האם הן זכאיות לסיוע; והתשלומים ליתר המשפחות הופסקו, או שהן מעולם לא קיבלו תשלומים כלשהם. נתון מעורר דאגה הוא שרוב המשפחות שדיווחו כי הסיוע במזומן עבור מחסה זמני שקיבלו הופסק מסרו שאינן יודעות מה הסיבה לכך.

עקורים על פי נפה – נתונים עכשוויים

חוסר היכולת לשלם שכר דירה הוא אחד הגורמים העיקריים למעברי דירה תכופים של משפחות עקורים. מבין משקי הבית שבדק הסקר דיווחו 65% כי מאז עקירתם הראשונית ב־2014 עברו דירה בין שלוש לעשר פעמים. בנוסף על כך, 35% דיווחו כי נכון לעכשיו הם אינם חיים בשכונה או באזור המגורים המקוריים שלהם. רבות מהמשפחות האלה מסרו כי לעקירתן נודעו השלכות שליליות על גישתן להזדמנויות מחיה, לבתי ספר ולשירותי בריאות.

מגורים עכשוויים (באחוזים)

בנוסף, 64% מראשי משקי הבית לא עבדו בעת עריכת הסקר, נתון גבוה בהרבה משיעור האבטלה של 43.6% בכלל רצועת עזה ברבעון האחרון של 2017.[5] מנגנוני ההתמודדות כוללים מכירת נכסים, רכישת מזון בהקפה וצמצום המגוון התזונתי. עובדה זו מדאיגה במיוחד בכל האמור בנשים הרות ומיניקות, שכמעט 20% מהן מסרו שהן צורכות מזון שאינו מתאים לצורכיהן.

מספר מעברי דירה מאז 2014

כדי להתקדם לקראת סיום העקירה הממושכת וצמצום הפגיעוּת של העקורים נדרש בראש ובראשונה לתרגם למימון בפועל את התחייבויות התורמים בכל הנוגע לשיקום הרצועה בעקבות מעשי האיבה ב־2014. ובינתיים חיוני לספק לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א) ולסוכנויות אחרות מימון מספיק לשמר את תוכנית הסיוע במזומן עבור מחסה זמני, ולספק לעקורים את האמצעים המינימליים הדרושים להם על מנת לשמר את הדיור הנוכחי שלהם. כדי לצמצם את הפגיעות הכרחי גם ליידע את משקי הבית העקורים בדבר זכאותם והקשיים המתמשכים במתן סיוע.

"כל מה שאני רוצה הוא להסב לארוחת האִפטאר סביב שולחן אחד עם כל הילדים שלי"

ביתו של מרוואן כישכו, לקוי שמיעה בן 62, שהיה בשכונת א־זייתון שבעיר עזה, נהרס כמעט כליל במעשי האיבה ב־2014. "במשך 32 שנים גרתי בבית הזה עם אשתי וילדיי. אחרי המלחמה גרנו במשך חודשיים באוהל ליד הריסות ביתי, ואחרי שקיבלנו סיוע במזומן עברנו לדירה שכורה, אבל הסיוע במזומן לדיור קוצץ לפני כמעט שנה, אני חושב שבגלל חוסר מימון."

אשתו של מרוואן, אום ואיל, הוסיפה: "הכנתי את כל המסמכים בתקווה שנקבל סיוע כספי כדי לבנות מחדש במהירות את ביתנו. הגשנו את הבקשה במרס 2016, ועד עתה לא קיבלנו תשובה. אף שאנחנו עדיין מחכים, לא יכולנו להרשות לעצמנו את דמי השכירות עבור הדירה וחזרנו להתגורר בביתנו ההרוס. אבל אי אפשר לקרוא לזה בית. את הקירות לא ניתן לתקן, הגג עשוי יריעות פח מגולוון שנתמכות במוטות ברזל, ערב אחד נכנס לבית כלב בר ואיים עלי. הייתי מבועתת. כל מה שאני רוצה עכשיו זה בית לפני חודש רמדאן הקדוש, כדי שאוכל להסב עם כל הילדים שלי סביב שולחן אחד לארוחת האִפטאר."