שכונות פלסטיניות מאחורי גדר ההפרדה בירושלים המזרחית

גדר ההפרדה מנתקת פיסית מספר שכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית מהמרכז העירוני שלהן, אף ששכונות אלה נותרות בתוך הגבול המוניציפלי כפי שהוכרז על ידי ישראל, ותושביהן שומרים על מעמד תושב הקבע שלהם בעיר. הפלסטינים החיים בשכונות אלה נאלצים כעת לעבור במחסומים על מנת להגיע למקומות עבודתם ולשירותי הבריאות, החינוך והשירותים האחרים שהם זכאים להם כתושבי ירושלים.

שתי השכונות שהפגיעה בהן היא הקשה ביותר הן כפר עקב ואזור מחנה שועפט (אזור הכולל את מחנה שועפט, ראס ח׳מיס, ראס שחאדה ושכונת דחיאת א־סלאם בענתא). מובלעות קטנות יותר כוללות את א־שייאח, הכפר קלנדיה וחלק מא־סוואחרה א־שרקייה. כן נפגעו ביר עונה וחלק מאל־ולג׳ה בנפת בית לחם, שאותם כללה ישראל ב־1967 בתחום המוניציפלי של ירושלים (ראו מפה).

על פי הערכות, אוכלוסייתם של אזורים אלה מונה בסך הכול 160 אלף נפש, אף שהיחס בין תושבי ירושלים המזרחית לבעלי תעודות זהות של הגדה המערבית אינו ידוע. כפר עקב, במיוחד, הוא מקום המגורים המועדף על זוגות שמעמד התושבות שלהם "מעורב"; בני/בנות זוג בעלי תושבות ירושלמית יכולים לשמור כך על "מרכז החיים" שלהם ולחיות עם בני/בנות זוגם תושבי הגדה המערבית בלי שבן/בת הזוג יידרש להשיג היתר לחיות באזורים אלה.

היעדר שירותים, מתקנים וביטחון

תושבי שכונות אלה ממשיכים לשלם ארנונה, אך התשתיות, המשאבים והשירותים הציבוריים בהן ירודים משמעותית או נעדרים כליל. כבישים אינם סלולים ואין בהם מדרכות, תאורת רחוב או מעברי חציה להולכי רגל.[i] במקרים מסוימים, כמו בראס ח׳מיס, שילמו תושבים עבור תחזוקת הכבישים שלהם עצמם.[ii] מערכות המים והביוב כורעות תחת הנטל ואינן עומדות בקצב גידול צורכי האוכלוסייה הגדלה.[iii] העירייה מוציאה את השירותים הבסיסיים, לרבות איסוף אשפה, לקבלנים פרטיים על בסיס אומדני־חסר של מספר התושבים הממשי, עובדה היוצרת פערים משמעותיים. במחנה שועפט הוביל נוהג זה לשריפת אשפה באופן קבוע ולמפגעים סביבתיים אחרים.[iv]

משטרת ישראל נכנסת רק לעתים נדירות לשכונות שמאחורי גדר הפרדה, למעט "משיקולים ביטחוניים". ברם, במסגרת הסכמי אוסלו נאסר רשמית על הרשות הפלסטינית לפעול בשכונות אלה, מצב היוצר ריק ביטחוני שמוצא את ביטויו בעלייה בפריעת חוק, בפשיעה ובסחר בסמים.[v] אמבולנסים ישראליים אינם נכנסים לשכונות אלה, ומשום כך נאלצים אמבולנסים פלסטיניים לתאם העברה של מטופלים במחסומים.[vi]

* * *

ב־2005 הקימה ישראל "מנהל קהילתי עוטף ירושלים" על מנת לתת מענה מיטבי לצרכים בסיסיים ולהבטיח שהיישובים הפלסטיניים שגדר ההפרדה ניתקה מהעיר ימשיכו לקבל שירותים ממלכתיים ומוניציפליים. "עוד הבטיחה מדינת ישראל לממן הסדר הסעות עבור כלל התלמידים החיים מחוץ לעוטף ירושלים, להקים מנהל קהילתי, לבנות בתי־ספר חדשים, לשכור כיתות, להקצות מוקדי שירות עירוניים ולהסדיר נתיבי תנועה חלופיים למקרי חירום בעבור תושבי האזור וצוותי החירום."[vii] אלא שלדברי האגודה לזכויות האזרח בישראל, "על אף החלטת ממשלה בנושא מלפני עשור, ועל אף התחייבויות שונות שניתנו במסגרת עתירות לבג״ץ, לא מומשו עד היום ההבטחות הרבות שניתנו לתושבים".[viii]

בנייה פרועה

משטר התכנון המגביל בירושלים המזרחית יוצר מחסור קשה בדיור; מי שבונים בנייה "בלתי חוקית" מסתכנים בהריסה, עקירה ואמצעי ענישה אחרים. אחד ההיבטים הבולטים של השכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר ההפרדה הוא הגידול המהיר והלא רשמי בבנייה למגורים, במיוחד של מבנים רבי־קומות. בנייה זו מונעת מהיעדר אכיפה מוניציפלית והיעדר העונשים וההריסות המושתים על פלסטינים ביתר העיר.[ix] התופעה בולטת ביותר בשתי המובלעות הגדולות, כפר עקב[x] ואזור מחנה שועפט, אבל גם באזורים קטנים יותר, כמו א־שאייה וביר עונה, קיימת נכון לעכשיו תנופת בניה דומה.

הביקוש הרב לדיור הוביל לבנייה בלתי מורשית ולנהגים מסוכנים: בניינים הנבנים במרחק מטרים ספורים זה מזה, ללא תשתיות נאותות למים, ניקוז, ביוב, חשמל וכבישים. במחנה שועפט התקינו התושבים קווי חשמל ומים עיליים מאולתרים, המגבירים את הסכנה לתושבים. היעדר פיקוח מוניציפלי שיבטיח תקני הנדסה ובטיחות בסיסיים ניכר במיוחד בהיעדר תוכניות מגירה למקרה של רעידות אדמה וסכנות אחרות.[xi]