מערכת הבריאות בעזה סובלת מחוסרים רבים ונאבקת כדי לתת מענה לזרם הנפגעים האדיר

* מאמר זה נמסר על ידי ארגון הבריאות העולמי

בעקבות הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" המתקיימות מאז 30 במרס מתקשה מערכת הבריאות בעזה, הקורסת ממילא תחת הנטל, להתמודד עם המוני הפצועים הנזקקים לשירותיה. את הנטל מחריפים בין השאר המחסור ארוך הטווח בתרופות ויכולתם המוגבלת של מתקני הרפואה, הנובעת מהגרעון הענק בחשמל וממשבר המשכורות המתמשך הפוגע בעובדי ממשלה.

ארגונים שותפים לכוח המשימה לענייני בריאות נתנו מענה לצרכים הגדלים והולכים בתחום הבריאות בשל פציעות הנגרמות במהלך ההפגנות. בכל יום שישי מאז 30 במרס הקימו משרד הבריאות יחד עם אגודת הסהר האדום הפלסטיני עשר נקודות ייצוב טראומה רפואית ליד חמשת מחנות האוהלים, שבהן ניתן יהיה לייצב פציעות לפני שהמטופלים יופנו לבתי חולים סמוכים. כמו כן הוצבו בכוננות יותר מ־260 אמבולנסים ו־650 פרמדיקים[1] ומגישי עזרה ראשונה, בנוסף על פרישתם של צוותי טראומה וצוותים כירורגיים נוספים, ובהם לפחות עשרים אנשי סגל רפואי בינלאומיים שהוצבו מאז תחילת ההפגנות, ואספקה של תרופות וציוד רפואי חיוניים הדרושים בדחיפות.

רבים מהפצועים סבלו נזקים נרחבים לעצמות ולרקמות כתוצאה מפצעי ירי, ואלה הצריכו ניתוחים מורכבים מאוד. ארגון רופאים ללא גבולות (MSF) מדווח: "מלבד טיפול סיעודי שוטף, מטופלים יזדקקו לעיתים קרובות לניתוחים נוספים, ולתוכנית טיפול פיזיותרפיה ושיקום ממושכת מאוד. מטופלים רבים יסבלו מליקויים תפקודיים לשארית חייהם. אחרים עלולים להזדקק עדיין לכריתה, אם לא יקבלו טיפול מספיק בעזה, או אם לא יצליחו להשיג את ההיתר הדרוש לקבלת טיפול מחוץ לרצועה.[2] על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני ואגודת סלאמה בעזה, בין 30 במרס ל־23 במאי היו 34 מקרי קטיעות, 27 מתוכם של גפיים תחתונות ושישה של גפיים עליונות.[3]

בשל ריבוי הפציעות וחומרתן, חל דלדול משמעותי במאגרי האספקה הרפואית וגישתם של מטופלים שאינם נפגעי טראומה לטיפול רפואי נפגעת. למשל, נכון ל־16 במאי היו שיעורי התפוסה במחלקות הכירורגיות בבית החולים האירופי בעזה פי שניים וחצי בקירוב ממספר המטופלים הכירורגיים שבית החולים יכול להכיל באופן רגיל.

זה המצב בכל רחבי עזה, שבה הוסבו מחלקות שאינן כירורגיות למחלקות כירורגיות בניסיון להתמודד עם זרם נפגעי הטראומה. בבתי חולים של משרד הבריאות בוטלו כל התורים במרפאות החוץ (יותר מאלפיים מטופלים ביום) וכן כל ההליכים הכירורגיים האלקטיביים (יותר ממאה מטופלים ביום). על פי הערכות, משך ההמתנה הממוצע לניתוח אף־אוזן־גרון בשיפא, בית החולים הגדול ביותר בעזה, למשל, הוא כיום יותר משנה.

אחוזי התרופות שהמלאי שלהן יספיק לפחות מחודש

יתרה מכך, לדברי בית המרקחת המרכזי בעזה, 40% מהתרופות החיוניות אזלו כליל בסוף אפריל, והמלאי הקיים של 10% נוספים מהתרופות ו־29% מהפריטים החד־פעמיים יספיק לפחות מחודש.[4]

מאז תחילת האירועים האחרונים, נכון ל־27 במאי, הוכנסו אל עזה 71 מטעני אספקה רפואית, שלושה מהם דרך מעבר רפיח שבשליטת מצרים, תרומת אגודת הסהר האדום המצרית, ו־68 מהם דרך מעבר כרם שלום שבשליטת ישראל, שנשלחו על ידי הצלב האדום, יוניצף, משרד הבריאות, אונר״א והמגזר הפרטי. בנוסף, ישראל תרמה שני מטעני תרופות ואספקה רפואית, אך הם הושבו לישראל כיוון שרשויות חמאס סירבו לקבלם.

מימון

בתחילת ההפגנות פנה כוח המשימה לענייני בריאות בבקשה לגייס 4.5 מיליון דולר לכיסוי הצרכים המידיים בתרופות ובפריטים חד־פעמיים. 1.8 מיליון דולר מתוך סכום זה הוקצה על ידי הקרן ההומניטרית לשטח הפלסטיני, וקרן מענה החירום המרכזית של האו״ם הקצתה 1.26 מיליון דולר נוספים, סכומים שהותירו פער בסך 1.44 מיליון דולר. לאחר מכן, וככל שההפגנות נמשכו מעבר לתקופה שצפו תחילה שיימשכו, וכן בשל היקף הפציעות וחומרתן, מסר כוח המשימה לענייני בריאות כי 19.2 מיליון דולר נוספים דרושים בדחיפות לכיסוי צורכיהם של משרד הבריאות וארגונים לא ממשלתיים, לטיפול בטראומה ולמתן טיפול רפואי חיוני עד לסוף ספטמבר 2018. נכון לסוף מאי תורמים שונים נתנו או התחייבו לתת 6.3 מיליון דולר, סכום המותיר פער של 12.9 מיליון דולר.

ההשלכות על עובדי רפואה ומתקנים רפואיים

בין 30 במרס ל־31 במאי ירו כוחות ישראליים למוות באיש סגל רפואי אחד (שנהרג מפגיעת קליע תחמושת חיה בפלג גופו העליון) ופצעו 245 אנשי סגל רפואי אחרים; 40 אמבולנסים ניזוקו. 16 מכלל אנשי הסגל הרפואי שנפצעו נפגעו מקליעים. ביום אחד ב־14 במאי נפצעו מקליעים או מרסיסים 15 אנשי סגל רפואי שעבדו עם צוותי השטח של ההגנה האזרחית הפלסטינית ואגודת הסהר האדום הפלסטיני. אנשי סגל רפואי המוצבים ליד גדר המערכת בעזה לובשים בדרך כלל אפודים המזהים אותם כבעלי תפקידים רפואיים.

בעקבות הריגתו של איש הסגל הרפואי חזר ארגון הבריאות העולמי על קריאתו להגנה על כל עובדי הרפואה ומתקני הרפואה, וקבע כי "התוצאות המידיות של מתקפה על עובדי בריאות הן מניעת טיפול רפואי העשוי להציל חיים ממטופלים בקו החזית. בטווח הארוך יותר, ההשפעה המצטברת של מתקפות עלולה להוביל להפחתת הזמינות של טיפול רפואי לאוכלוסייה, וכן לפגיעה לטווח הארוך בבריאותם של אנשי הסגל, לרבות בריאותם הנפשית".[5]

בהודעה שניתנה ב־13 במאי אמר המתאם ההומניטרי, מר ג׳יימי מקגולדריק, כי "לא יעלה על הדעת שלמגישי מענה ראשוני אין ציוד הגנה, וכי הם מסכנים את חייהם עצמם כדי להושיט עזרה ראשונה לפצועים. יש להגן על אנשי סגל רפואי בכל עת ויש לכבד את הזכות לבריאות."

עדכון מהרגע האחרון: ב־1 ביוני, במהלך ההפגנות ליד גדר המערכת בעזה, ירו כוחות ישראליים תחמושת חיה והרגו פלסטינית בת 21 שהתנדבה במסגרת אגודת הסיוע הרפואי הפלסטינית, ונורתה בעת מילוי תפקידה.

פרמדיק במדים נורה בעת שניסה לסייע לפצוע

יוסף אבו מועמר בן ה־33, פרמדיק ואב לשניים, עובד עם אגודת הסהר האדום הפלסטיני מאז שהיה בן 23. ב־5 במאי נורה על ידי כוחות ישראליים בעת שלבש את מדי אגודת הסהר האדום הפלסטיני שלו, במהלך ניסיון לסייע לפצוע. כעת לא ברור אם יחלים לגמרי, ואיך יפרנס את משפחתו בינתיים.

על אבו מועמר הוטל לתת מענה לצרכים רפואיים במרכז הרצועה, ליד גדר המערכת עם ישראל. ב־5 במאי בשעות הצהריים קיבל קריאה מחדר המבצעים של אגודת הסהר האדום הפלסטיני, שבה התבקש לתת מענה לפציעה שדווח עליה ממזרח לדיר אל־בלח.

"יחד עם עמית לעבודה הלכתי למקום, במרחק 300 מטר מגדר המערכת. לא היה שם איש מלבדנו ומהאדם שנורה בכף רגלו בתחמושת חיה. נתנו לו עזרה ראשונה והרמנו אותו על אלונקה. כשהרמנו את האלונקה ועמדנו לזוז, ירה בי צלף ישראלי בברך הימנית שלי.

"הירי עלינו נמשך גם כשגררתי את עצמי לעבר האמבולנס. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך ייראו החיים של שני הילדים שלי אם אמות. כשהגענו אל מאחורי האמבולנס, עמיתי הושיט לי עזרה ראשונה, ואז הזעיק סיוע.

"העצב בברך שלי קרוע לגמרי. הקליע לא יצא ועדיין יש לי רסיסים ברגל. כעת איני יכול לכופף את רגלי או ללכת בלי קביים.

"אני ממש לא יודע איך כל זה קרה. השעה הייתה שעת צהריים, הסמל של אגודת הסהר האדום הפלסטיני על האמבולנס נראה בבירור, וגם עמיתי וגם אני לבשנו את מדי אגודת הסהר האדום הפלסטיני, שנראים בקלות למרחוק. היה ברור שאנחנו פרמדיקים, אבל זה לא הציל אותנו מלהפוך למטרות."

גישת פצועים לטיפול רפואי מחוץ לעזה

מטופלים המופנים לטיפול רפואי מחוץ לעזה, במיוחד מי שנפצעו בהפגנות האחרונות, מתמודדים עם הגבלות גישה קשות. כדי להגיע לבתי חולים בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, לישראל או לירדן, על המטופלים לצאת את עזה דרך מעבר ארז עם ישראל, ולשם כך עליהם להשיג היתר יציאה מהרשויות הישראליות. נכון ל־20 במאי הגישו ארבעים מטופלים שנפצעו בהפגנות בקשות להיתרים כאלה. בקשותיהם של שליש מהם (13 מטופלים) אושרו, בקשותיהם של יותר ממחציתם (21 מטופלים) נענו בסירוב, והיתר עדיין לא קיבלו תשובה; זאת לעומת שיעור אישורים בן 60% ברבעון הראשון של 2018. אחד מהמטופלים שבקשתם לצאת את עזה נענתה בסירוב מת לאחר מכן מפצעיו בבית החולים האירופי בעזה.

הגישה לבתי חולים במצרים נתקלה גם היא במגבלות רבות, בשל זמני הפתיחה המוגבלים והלא סדירים של מעבר רפיח בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, הרשויות המצריות הודיעו כי המעבר יישאר פתוח באופן רצוף כל חודש הרמדאן, שהחל ב־17 במאי, פרק הזמן הממושך ביותר שבו נותר המעבר פתוח מאז 2014. מ־30 במרס עד 26 במאי יצאו בסך הכול את עזה למצרים דרך מעבר רפיח תשעה פלסטינים שנפצעו בהפגנות, ועשרה פלסטינים שנפצעו במהלך ההפגנות הוחזרו לעזה במעבר הגבול. נכון ל־23 במאי תיאמה ירדן פינוי ישיר של שלושים פצועים נוספים דרך ישראל לירדן: שבעה פונו ב־20 במאי והיתר ב־23 במאי.

מסגרת עמ׳ 7:

אין מרחב בטוח: ההשלכות של חשיפה חוזרת ומשמעותית לגז מדמיע

שאיפת גז מדמיע המצריכה התערבות רפואית הייתה ועודנה בשנים האחרונות סוג הפציעה השכיח ביותר בעימותים בין פלסטינים לבין כוחות ישראליים. מאז תחילת ההפגנות ההמוניות בעזה ועד ל־19 במאי טופלו בסך הכול 5,572 בני אדם בשל שאיפת גז מדמיע, ויותר מ־1,300 מתוכם אושפזו. אף שזהו הפחות קטלני מכל האמצעים לפיזור הפגנות שבהם משתמשים כוחות ישראליים, לחשיפה ממושכת וחוזרת ונשנית לגז מדמיע עלולות להיות השלכות בריאותיות ופסיכו־חברתיות משמעותיות.

בשל חששות בגין כמויות גדולות של גז מדמיע שכוחות ישראליים משתמשים בהן שוב ושוב במספר מחנות פליטים בגדה המערבית, הזמינה אונר״א מומחים רפואיים מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי לערוך אומדן ראשוני של ההשלכות הבריאותיות של חשיפה כזו במחנות הפליטים עאידה ודהיישה שבנפת בית לחם. הדו"ח שהניב אומדן זה נקרא "אין מרחב בטוח" וראה אור בדצמבר 2017.

בסקר משקי בית במחנה עאידה דיווחו 100% מהפליטים כי בשנה החולפת נחשפו לגז מדמיע; 84% נחשפו בבתיהם שבמחנה; 55% נחשפו בחודש שקדם לעריכת הסקר בין שלוש לעשר פעמים, הן במקומות סגורים והן בחוץ (בתים, בתי ספר, משרדים). בסך הכול תיארו תושבי המחנה את אי־יכולתם למנוע ו/או למתן את חשיפתם לגז מדמיע או השלכותיו על הבריאות. עבורם לא היה במחנות מרחב בטוח.

דווח על השלכות משמעותיות ואקוטיות על הבריאות בזיקה לחשיפה לגז מדמיע: ליותר מ־75% מהמשיבים היו תסמינים שנמשכו יותר מ־24 שעות, בהם תלונות בנוגע לעיניים, בעיות נשימה, גירוי בעור וכאבים. ליותר מ־20% מהמשיבים היו תסמינים מתמשכים: כאבי ראש, גירויים בעיניים, הזעה וקשיי נשימה.

כן נמצאה זיקה בין החשיפה החוזרת ונשנית והמתמשכת לגז מדמיע לבין רמות גבוהות מאוד של מצוקה פסיכולוגית במחנות. התכיפות, האופי הבלתי ניתן לחיזוי מראש וטבען האקראי לכאורה של המתקפות יצרו מצב מתמיד של עוררות־יתר, פחד ודאגה. "חוסר אונים נרכש" זה עלול לגרום להיווצרות בעיות בריאות כרוניות ובריאות ירודה כוללת.