נמשך בידודם של פלסטינים בשטח העיר חברון הנתון לשליטת ישראל

2017-1997: עשרים שנה מאז חלוקתה של חברון

בינואר 1997 חתמו ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש״ף) על הפרוטוקול בדבר ההערכות מחדש בחברון. בהסכם העבירה ישראל את השליטה ב־80% מהעיר חברון (18 קמ״ר המכונים H1) לידי הרשות הפלסטינית, ושמרה בידיה שליטה מלאה ב־20% הנותרים (המכונים H2). שטח H2 כולל ארבעה מתחמי התנחלות ישראליים, שבהם מתגוררים כמה מאות מתנחלים ואוכלוסייה פלסטינית בת יותר מ־40 אלף נפש.[i]

כ־30% מהפלסטינים החיים באזור H2 (כ־12 אלף נפש)[ii] גרים בשכונות הצמודות למתחמי ההתנחלות וסובלים מהגבלות גישה חמורות. הרשויות הישראליות הטילו את הגבלות הגישה האלה כדי להגן על המתנחלים, החשופים לאלימות מצד פלסטינים, ולאפשר להם לנהל חיים נורמליים.

נכון לעכשיו קיימים יותר ממאה מכשולים פיסיים, בהם 18 מחסומים המאוישים בקביעות ו־14 מחסומים חלקיים, המפרידים את שטח ההתנחלויות מיתר העיר. כמה רחובות בשטח זה יועדו לשימושם הבלבדי של מתנחלים וגישת כלי רכב פלסטיניים אליהם הוגבלה, ובכמה רחובות נאסרה אף תנועת הולכי רגל פלסטינים.

הסביבה הכופה שיוצרות הגבלות הגישה, בצד ההטרדה השיטתית מצד מתנחלים, גרמו להעברה בכפייה של אלפי פלסטינים ולהידרדרות תנאי החיים של מי שנשארו במקום.[iii] סקר שנערך לאחרונה מצביע על כך ששליש מהבתים הפלסטיניים בשטח המוגבל (1,105 יחידות דיור) נטושים.[iv] יותר מ־500 בתי עסק נסגרו בצו צבאי ולפחות 1,100 בי עסק אחרים נסגרו על ידי בעליהם בשל הסגרים וגישתם המוגבלת של לקוחות וספקים.

פלסטינים בשכונת תל רומיידה ורחוב א־שוהאדא מצויים בסכנת העברה בכפייה

מאז אוקטובר 2015 החמירו הרשויות הישראליות עוד יותר את משטר הגבלות הגישה בשטח ההתנחלות בעיר חברון. ההגבלות הנוספות על תנועת פלסטינים הוטלו בהקשר של עלייה במספר הפיגועים והפיגועים לכאורה (בעיקר אירועי דקירה) שביצעו פלסטינים נגד כוחות ישראליים ומתנחלים בעיר, ובהם נהרגו ישראלי אחד ו־25 פלסטינים החשודים בביצוע הפיגועים.

שכונת תל רומיידה ורחוב א־שוהאדא, שבהם גרים כאלפיים פלסטינים, הוכרזו מאז נובמבר 2015 שטח צבאי סגור. רק תושבים פלסטינים של שתי השכונות שנרשמו אצל הצבא וקיבלו מספר שנרשם בכתב יד על כיסוי תעודת הזהות שלהם[v] מורשים לעבור בשני המחסומים (באב א־זאוויה וגילברט) החולשים על הגישה לבתיהם.[vi] מחסום באב א־זאוויה ("מחסום 56"), הממוקם על נקודת הגישה העיקרית לאזור זה מ־H1, הפך ל"מבצר" מרובד גדרות ודלתות מתכת גבוהות, שערי מתכת מסתובבים אוטומטיים, גלאי מתכות ונקודת תצפית צבאית. כשמתנחלים ואורחיהם חוגגים בחגים, השטח נסגר הרמטית לפלסטינים, כך שחלקם נותרים כלואים בבתיהם ואחרים אינם מסוגלים לחזור אליהם בזמן.[vii]

לשיטת המספור ולהעמקת תשתית המחסומים נודעו השלכות קשות על תנאי החיים של פלסטינים, מאחר שהן מבודדות עוד יותר את התושבים ומפרידות משפחות. מי שעזבו את האזור לפני החלתה של שיטת המספור כבר אינם יכולים לבקר אצל משפחותיהם, וכך גם קרובי משפחה וחברים המתגוררים מחוץ לשני האזורים. חוגי החברים ואפשרויות הנישואין של ילדים הפכו מוגבלים. בשנה האחרונה עזבו כמה משפחות את האזור כדי שבנותיהן יוכלו להינשא, וכך עשו גם גברים צעירים שחותניהם העתידיים סירבו להתיר לבנותיהם לעבור לגור בשטח מבודד. (בחברה הפלסטינית נהוג שהכלה עוברת להתגורר עם משפחת בעלה).

מתן שירתי חירום, כגון אמבולנסים, נותר כמות שהיה לפני אוקטובר 2015. עם זאת, העיכובים בלתי נמנעים בשל מערכת התיאום הקיימת, המחייבת את אגודת הסהר האדום הפלסטיני לתאם מעבר אמבולנסים עם הצלב האדום הבינלאומי, המתאם זאת בתורו עם משרד התיאום והקישור (מת״ק) הישראלי.[viii] כדי לצמצם את הסיכון שגורם עיכוב בהגעת כבאים, סיפק ארגון בינלאומי לתושבים מטפי כיבוי.[ix]

גם הגישה לשירותים אחרים נפגעה. "בור הספיגה בביתי עולה על גדותיו זה שלוש שנים, אבל לא הצלחתי להביא לכאן משאבות ביוב, והעירייה לא הצליחה לחבר אותנו לרשת הביוב," דיווח תושב תל רומיידה. באזור לפחות 15 משקי בית נוספים שאינם מחוברים לרשת הביוב. לדברי עיריית חברון, אף הרשויות הישראליות הסכימו עקרונית לחבר משקי בית לרשת הביוב, הן עדיין מגבילות את כניסתם של עובדים ומיכון, בנימוקים לוגיסטיים.

כפי שקרה קודם להטלת משטר המספור, ילדים מתל רומיידה ורחוב א־שוהאדא נאלצים ללכת למרחק רב בדרכים עוקפות בכדי להגיע לבתי הספר שלהם, שגם הם נמצאים בשטח H2. "פעמיים ביום אני צריכה לעבור במחסום באב א־זאוויה כדי להגיע לבית הספר ולחזור הביתה. זה לוקח יותר זמן משהיה לוקח לי אם רחוב א־שוהאדא היה פתוח. בחגים היהודיים וכשהמצב הביטחוני מתוח, עושים עלי חיפוש במחסום. חייל מבקש ממני לרוקן את הילקוט שלי ולהראות להם את הספרים שלי", הסבירה ילדה בת 13 מתל רומיידה.

בשל הדלתות המסתובבות וגלאי המתכות שהותקנו במחסומי באב א־זאוויה וגילברט,[x] פריטים גדולים כמו מכשירים חשמליים ורהיטים מותר להעביר רק דרך שער הסגור בדרך כלל (קָפֵשֶה), במרחק כשני קילומטרים מבאב א־זאוויה ורחוב א־שוהאדא. הכנסתם של פריטים כאלה מצריכה תיאום מוקדם עם המת״ק. מאחר שפלסטינים אינם מורשים לנסוע במכוניותיהם אל תוך האזור, הפריטים הללו מועברים בעגלות קטנות.

הגבלות הגישה למסגד אל־אברהימי/מערת המכפלה הוחמרו גם הן מאז אוקטובר 2015. אף שהאיסור הגורף על כניסת כל הפלסטינים בני 30-16 למקום הוסר במחצית השנייה של 2016, גישתם של בני קבוצת גיל זו נמנעת לעתים קרובות, במיוחד בימי שישי, בשבתות ובחגים היהודיים.

עדכון מהרגע האחרון

ב־28 במרס 2017 הוציאו הרשויות הישראליות שני צווי הפקעת אדמה שיאפשרו את הרחבתם של מחסום גילברט ושל אחד השערים החוסמים את הגישה לשטח הסגור.

משפחה קרועה: המקרה של ג׳מילה א־שלאלדה

ביתה של ג׳מילה א־שלאלדה, ברחוב א־שוהאדא, ממוקם בין שני מחסומים: באב א־זאוויה ומחסום 55. הפטיו שלו, שפעם היה פתוח לכיפת השמיים ומואר באור טבעי, מקורה כעת ברשת ביטחון ממתכת, שהותקנה ב־2005 כדי להגן על ג׳מילה ומשפחתה מפני מתנחלים שיידו עליהם אבנים ואשפה. צדו הדרומי של הפטיו גובל בגן הילדים הפלסטיני של תל רומיידה, שנחנך ב־2015 ומשמש דרך קבע מטרה להטרדות של מתנחלים. לפני פתיחתו של גן הילדים, אמרה ג׳מילה, נהגו מתנחלים לבוא לשם, לשבת על הקיר ולהטריד אותה ואת בני משפחתה, עד שבסופו של דבר נאלצה המשפחה להגביה את הקיר כדי לשים קץ לפעילות זו.

ג׳מילה בת ה־55 חיה זה 30 שנה ברחוב א־שוהאדא, ונעצרה בבתי כלא ישראליים 25 פעמים בשל עימותים עם מתנחלים וחיילים. היא דיברה על ההתנסויות שלה בהטרדות ואלימות מצד מתנחלים, ובסגרים צבאיים.

"זה יותר מחודש שלא יצאתי מהבית. אני חולת אסתמה וכבר איני יכולה לעמוד בהשפלות של החיילים או המחסומים: הסריקות, החיפושים והעיכובים.[xi] הפסקתי אפילו ללכת לרופא. הפסקתי לקחת תרופות ואני משתמשת רק במשאף שהבן שלי קנה לי. מאז אוקטובר 2015 אף אחד מבני משפחתי, שכולם חיים מחוץ לעיר העתיקה, אינו יכול לבקר אותי. בחג הכנו עוגיות והתכוננו, אבל לא הרשו לאף אחד להיכנס. אני רואה רק את השכנים שלי, ולאחרונה כמה אזרחים זרים שבאו להפגין סולידריות. לעתים קרובות אני נשארת בבית ימים שלמים בלי לראות שום דבר חוץ מקירות. אני לא יכולה אפילו להביט למעלה לשמיים בלי לקבל תזכורת להטרדות של המתנחלים.

"השכונה כמעט ריקה מאדם. כשמונים משפחות עזבו באינתיפאדה השנייה. אני הייתי בין המעטים, משק בית אחד או שניים, שנשארו. שילמתי על כך מחיר גבוה. בעלי התגרש ממני ב־2006 מפני שסירבתי לעבור משם אחרי שחיילים שיסו בו את הכלבים שלהם. המתפרה שלו, שנמצאה ליד הבית, נסגרה גם היא. היו לו ארבע חנויות, שכולן סגורות כעת. נשארתי פה עם בני ושתי בנותיי, שכבר נשואות. אחת מבנותיי התחתנה רק לפני חודשיים. כמה חודשים קודם לכן, כשחזרה הביתה מהמכללה, היא התקשרה אלי ואמרה לי שהחייל במחסום באב א־זאוויה ביקש ממנה להסיר את הגִ׳לְבּאבּ (גלימה) שלה שצפצף בכל פעם שעברה בגלאי המתכות. רצתי למחסום. חסמתי את הכביש ולא הנחתי למתנחלים לעבור. דרשתי שקצין הצבא יגיע לשם וינזוף בחייל. אחרי התקרית הזו בתי חלתה ושקעה בדיכאון. החיים ברחוב א־שוהאדא הם סיוט. אין אנושיות. אין מיצוי דין. כולנו נתונים לחסדי הגחמות של המתנחלים והחיילים", אמרה ג׳מילה.

עימאד אבו שמסייה: לחיות בכלוב ולהרגיש כמו אסיר

עימאד, תושב תל רומיידה, נשוי ואב לחמישה, פעיל בארגון Human Rights Defenders ומתעד הפרות של זכויות אדם במצלמת הווידיאו שלו. הבית של עימאד ממוקם בין מחסומי באב א־זאוויה וגילברט, שכל אחד מהם נמצא מהלך שתי דקות מביתו. ב־24 במרס 2016 צילם עימאד במחסום גילברט חייל ישראלי הורג את עבד אל־פתח א־שריף, פלסטיני שזמן מה קודם לכן דקר חייל ואז נורה, נפצע ושכב מנוטרל על הארץ. ב־21 בפברואר 2017 הורשע החייל שירה בא־שריף למוות בהריגה, ונידון לשנה וחצי מאסר בפועל.[xii]

הדרך לביתו של עימאד מזכירה כניסה לכלוב. הכניסה הראשית לבית חסומה בחומה עשויה לוחות בטון, שהוקמה באינתיפאדה השנייה. אורכה חמישים מטר ויש בה רק פתח אחד ברוחב פחות ממטר. בקצה החומה שבו ממוקם מחסום גילברט ניצב מגדל תצפית צבאי, שהוקם אחרי שעימאד צילם את הריגתו של א־שריף. מעבר לכביש מוצבת מצלמת טלוויזיה במעגל סגור המכוונת אל ביתו של עימאד; גם המצלמה הותקנה אחרי התקרית במרס 2016. הבית עצמו מוקף בגדרות עשויות רשת מתכת, והפטיו הפתוח מקורה ברשת, שהותקנה בשל מתקפות מתנחלים אינטנסיביות, לרבות השלכת פצצות תבערה ואבנים גדולות. עימאד סיפר על קשיי החיים תחת סגרים.

"מאז שצילמתי את ההריגה בלא משפט של א־שריף, החיים נעשו לא בטוחים ומשפחתי שוסעה. אנו נתונים לאלימות ואיומים מצד מתנחלים, וסובלים גם מהטרדות של הצבא. במשך ארבעה חודשים מנע מאתנו הצבא, בנימוק של שיקולי בטיחות, להיכנס ולצאת מהבית דרך הכניסה הראשית. בקבוקי תבערה הושלכו על ביתי ובמשך כמה לילות נאלצנו לישון מחוץ לעיר. מחשש לחייהם של בני הגדולים יותר נאלצתי לשלוח אותם לאל־עזרייה. הם רק בני 15 ו־17.

"בתי התארסה ונישאה לא מזמן. בניגוד למסורת המקומית, שבה המחותנים לעתיד באים לבקש את יד הבת בבית הוריה, נאלצנו לעשות זאת בביתו של קרוב משפחה באזור H1. גם החתונה שלה נערכה מחוץ לבית שלנו, מפני שלקרובי משפחה ולחברים, לרבות החתן ומשפחתו, אין את תעודות הזהות הממוספרות המיוחדות והם אינם יכולים לעבור במחסום. בעלה עדיין אינו יכול לבקר אצלנו, מאותה סיבה. 'שיטת המספור' זהה למערכת הכלא הישראלית. אנחנו אסירים בלי מועד שחרור. הסגרים שמו קץ לחיים הנורמליים שלי," אמר עימאד.