עקורים בשלישית: הטראומה שלעולם אינה שוככת – סיפורו של כמאל

"לא רציתי לעזוב את עזה, אבל עכשיו אני מוכן ללכת לכל מקום שהוא. כשאני מחייך או צוחק, אני מרגיש כאילו שזה לא בסדר. אני שואל את עצמי למה אני צוחק? כל יום אני מרגיש אשם על כך שהילדים שלי נאלצים לחיות באותו מקום שבו אחיהם נהרג."

כמאל עוואג׳ה, 7 ביולי 2021

ב־12 השנים האחרונות, כמאל (בן 60) וְוָּפָא (בת 40) עוואג׳ה ו־14 ילדיהם חוו עקירה שלוש פעמים. בפעם הראשונה נעקרה המשפחה ב־2009, במהלך הפלישה האווירית והקרקעית של ישראל לרצועת עזה ("מבצע עופרת יצוקה"). ביתם נהרס, בנם בן העשר, אבראהים, נהרג לנגד עיניהם, והם עצמם נפצעו ובשל המבצע הקרקעי האינטנסיבי נותרו ארבעה ימים בלא טיפול רפואי, עד ששכניהם הצליחו לבסוף להביאם לבית חולים.

לאחר עקירה זו חיה משפחת עוואג׳ה בקרוואן עד שנת 2012. רק ב־2014 יכלו לבנות מחדש את "בית חלומותיהם", כפי שכמאל מכנה אותו. שלושה חודשים אחרי שעברו אל הבית החל מבצע "צוק איתן", וגם הבית החדש נהרס. "היה קשה לראות את הבית נהרס בפעם השנייה", סיפר כמאל, "אבל לפחות הפעם איש מבני המשפחה לא נפצע או נהרג."

במאי 2021, כשעזה ספגה מדי יום תקיפות אוויריות ישראליות, כמאל ובני משפחתו, שחששו לחייהם ועדיין נשאו את עקבות הטראומה של חוויותיהם בסבבי ההסלמה ב־2009 וב־2014, נאלצו בלית ברירה לעזוב את ביתם בפעם השלישית ולעבור לאזור בטוח יותר.

הפעם לא נהרס הבית שבו הם גרים כיום ואיש מהם לא נפגע בגופו. "שמחתי לחזור לבית שלנו ולגלות שהוא עדיין עומד על תילו. עד היום אני משלם חובות על הריהוט שקנינו לבית החלומות שלנו, שהופצץ ב־2014. אני עדיין משלם 330 שקל מדי חודש", סיפר כמאל.

עם זאת, טראומת מותו הבן אבראהים, והעקירות המרובות שחוו לעולם אינה שוככת. "אין לי שום אמון או אמונה במשפט זכויות האדם הבינלאומי או במה שמכונה 'הגנה על אזרחים'. ישראל לקחה את זה ממני, יחד עם הבן שלי. הילדים שלי מוכי הלם ומפוחדים. אני מרגיש חסר אונים", אמר כמאל.