כשהייתי ילדה בכיתה ב׳, אחת מחברותיי לכיתה מתה. למורה היו דמעות בעיניים ושאלנו אותה איך היא מתה. היא ענתה: סרטן. לא ידענו מה זה סרטן, והיא הסבירה שזה כמו שחברה שלנו תשתה רעל עכברים. אבל כשגדלנו הבנו שסרטן לא דומה לרעל עכברים כי המוות בו יותר איטי.
בגיל 28 אובחן אצלי סרטן השד. כאימא לשני ילדים, הבכור רק בן ארבע, לא הייתה לי ברירה אלא להילחם. הסתייעתי בתמיכה שקיבלתי מבעלי, בהשראה שקיבלתי מאימא שלי ובכוח שנתן לי אבא שלי כשיצאתי למסע הטיפולים המר שארך שש שנים, עד שהפכתי לשורדת סרטן. בנוסף, הייתי צריכה להתמודד עם המסורות הנהוגות בחברה שבה אני חיה, שלעתים קרובות מחלישה ומערערת את שלומן ורווחתן של חולות הסרטן.
פגשתי נשים מדהימות שגם הן נלחמו בסרטן: אמירה, ר׳אדה, נוהא, אמל, הייא, סיפאא, הנאא תר׳ריד, שיפא ואמנה. כולנו עברנו את המסע הזה יחד. אזמל המנתחים הוא שחיבר בינינו. יחד איתן הסכמתי להישאר ולהילחם. יחד היינו נחושות לנצח את הסרטן.
אבל היה קשה לראות את השינויים שהן עברו. השיער שלהן נשר. האור בפנים שלהן דעך. הגוף שלהן נחלש והצטמק. בגלל המצב בעזה, היינו צריכות לעזוב לעתים קרובות כדי לקבל טיפול מחוץ לרצועה, וזה לא היה קל. אני הייתי נוסעת למצרים דרך מעבר הגבול המצרי ברפיח כדי לקבל שם טיפול, אבל הנסיעה הייתה ארוכה ומעייפת מדי לחולת סרטן. במקביל, שילמתי את הוצאות הטיפול, וכבר אז ידעתי לי שהוא יקר מאוד; בשנת 2000 אפילו נאלצתי למכור את הבית שלי כדי לממן את הוצאות הטיפול.
על פי רוב מערכת הבריאות לא נתנה קדימות מספיקה לטיפולים לחולות סרטן, במיוחד בכל הנוגע להשגת אישורים לטיפולים מחוץ לעזה וליציאה דרך מעבר ארז, הנשלט על ידי ישראל. הגשתי בקשות רבות להיתרי מעבר דרך מחסום ארז, אבל לא כולן נענו בחיוב; הרבה מהן נדחו או נותרו בלי מענה.
אמנם סבלנו מהמרחק שהפריד בינינו לבין הבתים, המשפחות והילדים שלנו במשך ימים וחודשים, אבל היינו צוחקות יחד. איבדנו חלקים חשובים מהגוף, אבל אף פעם לא איבדנו תקווה. אפילו לא לרגע. נלחמנו באלה שסירבו לתמוך בנו, אלה שעשו רושם שהם רוצים שניכנע. והפצנו סביבנו אהבה, חיים וכוח לכל אורך הדרך.
לעיתים הייתי תלויה בתרופות ובטיפולים שסופקו על ידי משרד הבריאות של עזה, כשנזקקתי לתרופות שלא יכולתי להשיג בעצמי, או כשלא יכולתי לקבל את הטיפול שהייתי זקוקה לו מחוץ לעזה. הדבר שהיה שנוא עלי יותר מכול היה הקשר שאנשים עושים בין סרטן לבין גסיסה, כאילו הישרדות היא בכלל לא אופציה. לא הסכמתי לקבל את זה בשום אופן. הקשרים החברתיים שלי נפגעו, כי היו מי שרצו לראות בי קורבן או מושא לרחמים, ואני סירבתי לקבל יחס כזה.
לכל אורך המסע שעברתי הרגשתי את המאבק ואת הסבל של נשים חולות סרטן והייתי עדה לו, במיוחד העניות שבינינו, הפגיעות וחסרות ההשכלה. לרבות מהן חסרה תמיכה פסיכולוגית מהמשפחות שלהן. לא היה להן כסף להיאבק. חלק ננטשו על ידי הבעל. לכל אורך הדרך חשבתי עד כמה אנחנו פגיעות ועל התמיכה הרבה שאנחנו צריכות.
שנים אחר כך, כשכבר הפכתי לשורדת סרטן, ניצתה בי מחדש התשוקה לחיים. רציתי לעזור לנשים כמוני בכל דרך אפשרית. בתמיכתן של חולות סרטן אחרות, כולל ארבע שאיבדנו, התחלנו לחשוב על דרכים לעזור לחולות סרטן בעזה, איך אפשר לתת להן את התרופות והתמיכה שהן צריכות ואיך להילחם עבורן.
ב־2009, הקמתי את "תוכנית הסיוע והתקווה לחולות סרטן". אנחנו הארגון הראשון בעזה ששם לו למטרה לעזור לחולות סרטן, במיוחד לנשים עם הכנסה נמוכה או בלי הכנסה בכלל, על ידי סיוע בגישה לטיפולים ונסיעות, מתן תמיכה פסיכו־חברתית ופיתוח כישורי חיים ומנהיגוּת.
בעשור האחרון הצלחנו לתת ל־2,700 חולות סרטן שירותים שונים, כולל למשל תרופות, שלעיתים קרובות קשה להשיג בעזה בגלל הגבלות על הייבוא, היעדר מימון ומכשולים נוספים; תמיכה פסיכו־חברתית; פיזיותרפיה; ופעילויות נופש ופנאי. בתחילת הדרך היו לנו חמישים מטופלות. כיום המטופלות רבות יותר והמימון לא מספיק כך שאנחנו לא יכולות לתת את כל השירותים לכולן.
זה אמנם סיפור הצלחה, אבל במהלך הדרך נתקלתי גם בלא מעט מכשולים, כולל יחס שלילי מצד החברה כלפיי כשורדת סרטן השד וכפעילה המעודדת נשים לעבור בדיקות מוקדמות לגילוי סרטן השד. אפילו כמה גופים ממלכתיים, שהיו אמורים לקדם את האינטרסים של נשים חולות סרטן, לא הסכימו לתמוך בי.
לעתים קרובות, אנשים נבוכים לדבר על סרטן השד או מניחים שהמטופלות ימותו בכל מקרה, יהיה אשר יהיה הטיפול שהן יקבלו. אבל אני נלחמת בכל אמצעי שיש לי כדי לתמוך בהן. אני נאבקת להבטיח שתורמים בינלאומיים ומקומיים ידונו באפשרות לממן טיפולים לנשים חולות סרטן.
כשאבחנו אותי כחולת סרטן, הילדים שלי היו רק בני שלוש וארבע. כיום הם בני 23 ו־24. החלום שלי היה לזכות לראות אותם גדלים ומסיימים את הלימודים שלהם באוניברסיטה, ובזה הצלחתי; שני הילדים שלי כבר סיימו בינתיים את הלימודים האקדמיים. עכשיו, החלום שלי הוא להמשיך לעזור לחולות סרטן לקבל את התמיכה שהן זקוקות לה.
