ביום ההומניטרי העולמי, ב־19 באוגוסט 2019, מצדיע העולם לנשים העוסקות בעשייה הומניטרית. באמצעות הסיפורים המובאים כאן, המשלימים את הקמפיין הבינלאומי, אנו מעלים על נס את תרומתן של WomenHumanitarians# לנזקקים ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש.
כשהייתי ילדה בכיתה ב׳, אחת מחברותיי לכיתה מתה. למורה היו דמעות בעיניים ושאלנו אותה איך היא מתה. היא ענתה: סרטן. לא ידענו מה זה סרטן, והיא הסבירה שזה כמו שחברה שלנו תשתה רעל עכברים. אבל כשגדלנו הבנו שסרטן לא דומה לרעל עכברים כי המוות בו יותר איטי.
קוראים לי הנאא אל־פארג׳ין. אני גרה באחת הקהילות הבדואיות בנפת חברון. אני מנהלת גן ילדים וחברה בוועד ההגנה של נשים בדואיות בקהילה שלנו, שהוקם כדי לתת מענה למגוון צרכים של נשים וילדות בדואיות.
דרך הוועד קשרתי קשרים עם מוסדות שונים כדי לעזור לנשים בקהילה שלי לקבל סיוע פסיכולוגי, כלכלי, בריאותי או השכלתי. זה לא תמיד קל, כי מקבלי ההחלטות לא מגיבים במהירות לבקשות שלנו לספק את השירותים החסרים ולשפר את רמת השירותים הקיימים. חוץ מזה, חלק מהנשים לא יכולות להגיע ולקבל את השירותים המוצעים, בשל נורמות והשקפות מסורתיות בקהילה בקשר לקבלה של סיוע כזה.
לינדה היא בת 38 ואם לשישה: ארבע בנות ושני בנים. לפני שנה החלה לינדה לעבוד כעובדת סוציאלית במרכז לטיפול בקורבנות עינויים ושיקומם (TRC). אף שמדובר בתקופה קצרה בלבד, כבר עלה בידה לשפר את מצבם של שישים ילדים מירושלים המזרחית.
קוראים לי זינאת חמיידה. אני גרה במזרח שג׳אעיה, מזרחית לעזה, עם חמש בנות ושלושה בנים. בני יוסף מת בעימות בין ישראל לעזה בשנת 2014.
מורג׳אן עאבד היא אחות בכירה במרפאה ניידת המעניקה שירותי ממוגרפיה לנשים בכפרי הגדה המערבית בשטח הפלסטיני הכבוש. לעתים קרובות נדרשות לה מספר שעות, אם הדבר בכלל אפשרי, להגיע לחלק מהאזורים, וזאת לא רק בשל ריחוקם הגיאוגרפי.
חיי המקצועיים החלו בנתיב שונה מאוד מהמקום שבו אני נמצאת עכשיו. באוניברסיטה למדתי מתמטיקה, ואחרי שסיימתי את התואר התחלתי ללמד בבית ספר יסודי. אבל אחרי זמן קצר הרגשתי ששגרת ההוראה הורגת אותי.
רדא אל־מסרי, בת 28, החלה להתנדב כפרמדיקית באגודה הפלסטינית לסיוע רפואי (PMRS) בעזה ב־2011. היא מגישה עזרה ראשונה לפצועים ליד הגדר בין עזה לישראל מאז תחילת הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" ב־30 במרס 2018, ביחד עם חבריה לעבודה.
סועאד מוחמד ר׳אזי בּאכּר, בת 32, היא עובדת סוציאלית ותושבת שכונת אל־רימאל שברצועת עזה. היא רווקה ומתגוררת עם משפחתה המונה ארבע נפשות.